כמה מילים על טקסים.

סוף אוקטובר מגיע, ועמו הוריקן, לאות ועצב בלתי פוסק, אך לא כאן המקום לכתוב על אלה. במקום, אמשיך בנקודה בה עצרתי בפוסט האחרון שלי, שבמקרה גם היה הראשון*.

בפוסט הקודם הצעתי לערוך סוג חדש של טקס שיתבצע לאחר הבחירות, שעצם קיומו יזכיר לנו את מעמדו של המנהיג במדינה הדמוקרטית כפי שהוא אמור להיות (ובעצם, גם לו עצמו). אם לא קראתם אותו, דבר שהוא לא לחלוטין בלתי סביר, אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן. אם עדיין לא השתכנעתם שהוא שווה קריאה, רק אוסיף שיש שם ציור של גבר שמן ועירום שציירתי בעצמי. הנאה מובטחת.

בכל אופן, מאחר ונגעתי בכל נושא הטקסיות, אני מעוניין להרחיב לגביו קצת, כי הוא אחד המאפיינים היותר מעניינים של המין האנושי, לטעמי. אם תחשבו על זה קצת, רוב השיוך שלנו לקהילה כזו או אחרת מוגדר על ידי טקסים. כל קהילה מגדירה את הטקסים שלה לפי צרכיה, כאשר אלה, לרוב, נעשים כדי לשמור על צביונה ולהזכיר את ההיסטוריה שלה, בעיקר כדי שהפרטים המשתייכים אליה ימשיכו לחוש את אותו שיוך. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא "יום הזיכרון למערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה". בערב לפני אותו יום מושמעת צפירה בכל רחבי הארץ, בבוקר למחרת ישנו טקס גדול בהר הרצל, נשמעת עוד צפירה ובטלוויזיה משודרים רק סרטים ממש גרועים.

טקס זה שמתבצע בכל שנה יום לפני יום העצמאות הוא הכרחי, במובן מסוים, כדי לשמר את הקהילה הגדולה הזאת של ה-"ישראלים". היום הזה מכריח אותנו, כאזרחים, לחשוב על כל אותם אנשים שמתו ו – איך כל כך אוהבים לומר? – "במותם ציוו לנו חיים". כאשר אנו חושבים על כל עשרות אלפי החיילים שמתו בשלל מלחמות ישראל, המחשבה הזאת אמורה לאחד אותנו, כל אותם אזרחים שנשארו בחיים, ולגרום לנו להרגיש מלוכדים כחלק מאותה קהילה, אשר כדי להגן עליה אותם קורבנות מתו.

כדאי להוסיף שרק ב-1998 הכניסו את התוספת של "ולנפגעי פעולות האיבה" ליום הזיכרון הזה, לאחר פיגועים רבים. אפשר להבין שאנשים שקרוביהם מתו בנסיבות עצובות שכאלה צריכים "למשמע" את אותן מיתות באופן מסוים, וכאשר הטקס נותן תחושה שהמיתות הללו היו למען משהו, למען הקהילה הזאת שנקראת "ישראל", אזי הן לא היה לשווא, וקל יותר לשאת את המחשבות עליהן. בכל מקרה, ככל שיש מטען זיכרון יותר של "הקרבה" שעל הפרט לשאת, כך הפרט מרגיש קרוב יותר לשאר הפרטים שנושאים איתו את הנטל הזה.

אם בא לכם לקרוא עוד בנושא ולפתח דעות ניאו-מרקסיסטיות ואנטי-ציוניות למיניהן, אתם מוזמנים לקרוא בתור התחלה את הספר "קהילות מדומיינות" של בנדיקט אנדרסון***. ספרו לי איך הוא לאחר מכן, אגב, כי אני לא קראתי אותו. מצד שני, אני גם לא ממש ניאו-מרקסיסט ואנטי-ציוני, אז אל תהיו מופתעים.

בכל אופן, מה שמעניין אותי בטקסים הוא משהו הרבה יותר נקודתי. אני תמיד התעניינתי באותם מקרים בהם טקסים נולדים כתוצאה מטעות, או במקרים הרבה יותר נפוצים, טקסים שנולדים כתוצאה מכורח מסוים ונעשים לא רלוונטיים ברבות הזמן, אך עדיין ממשיכים להתקיים כחלק מההוויי השגרתי של הקהילה בה הם מבוצעים. ישנו סיפור מפורסם על כך שבאיזה בית כנסת בפולין, נדמה לי, בכל פעם שהיו מגיעות ההקפות בעת שמחת תורה, הרב היה יוצא ומתחיל לרוץ סביב בית הכנסת, ומאחר והיתה קורה מסוימת שבלטה החוצה מאחד הקירות החיצוניים, הוא היה מתכופף תחתיו תוך כדי ריצה, ושאר המתפללים היו עושים כמוהו באותה נקודה כדי שלא יחבטו את ראשם. שנים לאחר מכן, הרב מת וחתכו את אותה קורה, אך בעת ההקפות, המתפללים החדשים היו ממשיכים להתכופף באותה נקודה, אף שלא היה שום צורך בכך יותר. הם היו עושים זאת רק מאחר והרב ההוא עשה כן, והמסורת התגלגלה והפכה זאת לדבר קבוע.

זה רק סיפור, אבל. אני רוצה להתייחס למשהו קצת יותר קונקרטי. טקס שאני מניח שרובכם ישתתפו בו ביום מן הימים, ואני מניח שכבר נכחתם באחד או שניים – חתונה. הייתי רוצה לחשוב שכמות רבה של אנשים שאכן היו בחייהם בחתונה או שתיים קוראים את הבלוג הזה ויוכלו להבין למה אני מתכוון, אבל מצד שני, הייתי רוצה לחשוב גם שיש אלפקה זהובה בשם ציפי שתופיע באופן בלתי צפוי בכל פעם שחיי ימצאו בסכנה ותשמור עליי. ככל הנראה ששתי המחשבות האלה רחוקות מהמציאות, אבל הן עדיין לא ימנעו ממני להמשיך לכתוב ולהסביר למה אני מתכוון (או לרכוב באופניים הביתה היום בשעת העומס, אבל זה כבר פחות רלוונטי, וזה עניין פרטי שלי ושל ציפי).

חתונות, בעבר הרחוק, שימשו לרוב ככלים לאחד בין משפחות, קהילות שונות וממלכות. השתמשו בהן גם ככלי מסחר. הרבה פעמים זוג מסוים חותן בלי שהיתה לו איזושהי יד בנעשה, כאשר הזיווג נקבע על ידי ההורים בלי שהם אי פעם ראו זה את זו (בקהילות מסוימות זה עדיין המצב, כפי שאתם ודאי יודעים). גם אם זוגות מסוימים היו נישאים מתוך אהבה, היה משקל עצום להחלטת ההורים בקשר לכך. בקהילות מסוימות, תמיד היה זה מקובל שהגבר יבקש את ידה של האישה מאביה כדי לתת "גושפנקה" מוחלטת לקשר.

הנקודה היא שטקס הנישואין, למעשה, היה לרוב הרבה יותר קריטי עבור משפחות בני הזוג בעבר. עבורם, מדובר היה בקשר איחוד בין משפחות, שגם, באיזשהו מקום, מסיר מהם את האחריות על בנם או על בתם והופך אותם ליחידה משפחתית אורגנית חדשה. הדבר שמסמל את זה באופן הטוב ביותר, לדעתי, הוא עצם העובדה שהאישה לוקחת את שם המשפחה של בן זוגה במקום שם המשפחה המקורי שלה – ובבקשה, בואו לא נכנס פה לדיון פמיניסטי, כי אני בסך הכל בא להעביר פה דוגמה מסוימת, אני מאוד עייף, ואם תתחילו להתווכח איתי אני אקרא לציפי שתירק עליכם.

מעבר לכך, פעם הנישואים היוו מוסד קריטי כדי לנהל זוגיות קבועה תקינה. זוג היה חייב להתחתן כדי להביא ילד לעולם בלי שיסתכלו עליו בעין צרה, ונישואים היו משהו שהתבקש מאנשים שרצו להיראות כאנשים נורמליים בקהילה שלהם. היה בהם גם משהו מאוד מחייב. על אדם שהתגרש היה אות קלון מסוים והוא היה נתפס באופן שלילי משהו.

כל הדברים האלה השתנו משמעותית, אבל. חלקם עדיין עוברים תהליך של שינוי. נישואים נתפסים כיום כאירוע שהרבה יותר מחובר לזוג עצמו, ופחות למשפחותיהם. הוא גם מהווה משהו הרבה יותר "קריטי", שכן לא חסרים זוגות שבוחרים להביא ילדים לעולם בלי להתחתן (למרות שיש את כל עניין הממזרות שיוצר בעיה במדינתנו הקטנה, ואני לא רוצה לגעת בו עם מקל ביליארד)**. בקיצור, טקס הנישואין הרבה פחות מרשים ויוקרתי מאשר מה שהוא היה בעבר.

…הבעיה היא שהיוקרה הטקסית שלו נשארה זהה למה שהיתה פעם.

למה הכוונה? הכוונה היא לכך שפעם היתה שאיפה ליצור טקס נישואין גרנדיוזי ומרשים ככל האפשר, כדי ליצור רושם למעמד הזה שמגיע "פעם בחיים", להרשים את האורחים ולהעצים את הייחודיות שבמאורע. אני מזכיר שבעבר הטקס הזה נעשה, למעשה, בעיקר בשביל משפחות החתן והכלה, כך שהרושם הזה, באופן טבעי, בא מהם.

עם הזמן, אבל, ערך הנישואים, כקונספט, הולך ופוחת. כמות המתגרשים הולך וגדל באופן רציף משנות ה-70 ועד היום, ואם אתם לא מאמינים לי, אתם יכולים לעשות את מה שעשיתי ולחפש "כמות מתגרשים" ב-Google, להיכנס לערך הראשון שקופץ לכם ולקרוא את הנתונים הלא מבוססים בכלל שכתובים שם (סתם. אני קצת יותר רציני מזה. נכנסתי גם לערך השני) – אבל עכשיו ברצינות. זה לא סוד שגירושים הפכו לדבר הרבה יותר נפוץ ומקובל מאשר בעבר, מה שאוטומטית מוריד את ערכו של מוסד הנישואים עצמו ומוזיל אותו משהו.

הטקס עצמו, אבל, לא נהיה יותר זול. היוקרה מאוד חשובה בסוג כזה של טקס, ואולי זאת הסיבה שמקובל להביא מתנות – בצורת פיסות נייר מלבניות עם סכומי כסף גדולים למדי שכתובים עליהן – לחתונות. ה"מקובל" הזה הוא בדיוק חלק מהעניין של "טקס שנולד מכורח, אבל ממשיך למרות שהוא כבר לא ממש רלוונטי כיום", לדעתי. האבסורד הגדול בכל מה שקשור לחתונות הוא העובדה שרוב מי שהולך אליהן כלל לא רוצה להיות שם. רוב האנשים, חוץ מהמשפחות הקרובות, קומץ מצומצם מאוד של אנשים קרובים לבני הזוג – והם עצמם, כמובן – רואים חתונות כנטל, כיום.

העובדה היא שזוגות שמתחתנים רוצים לעשות חתונות לפי אותו מודל ישן שמציג את הטקס ככזה שמצריך ריבוי ברהב ופאר. אנשים פונים לגני אירועים וכו' שמסתמכים על ה"מסורת" הזאת ודורשים הון עתק של כסף, ומאחר שלזוגות ידוע שכל המוזמנים יביאו עצמם צ'קים כמתנות, הם מעדיפים להזמין כמות גדולה ככל האפשר של אורחים כדי שיצליחו לכסות את כל העלות של הטקס. דבר זה גורם לכך שבני זוג יזמינו לחתונתם מאות אנשים, שמתוכם, כנראה רק אחוז מצומצם יחסית באמת ירגיש רצון לקחת בה חלק.

והנה לכם. כך נוצר מצב בו "טקס" יוצא מכלל שליטה, והופך לדבר מה מעיק, שמאבד את כוונתו המקורית. כולם יודעים שחתונה היא דבר יפה, מרשים, מכובד ומרגש, אבל בפועל, כיום להמון אנשים אין באמת כוח אליו, הם מרגישים שמדובר בהוצאה מיותרת, בבזבוז של זמנם וכספם, והם הולכים אליו כמעין כורח, כאילו הלכו הם לבצע תיאום מס בסניף מס הכנסה בכפר סבא, או משהו כזה (שאגב, זה *באמת* מקום נאלח). תחשבו על המצב הזה, בו זוג שמעוניין להתחתן מוציא סכום עצום של כסף כי "ככה עושים". כדי להצליח לקבל את חלקו בחזרה, הוא מזמין כמות עצומה של אנשים, שככל הנראה, ישנו סיכוי שאת רובם לא היה מזמין בנסיבות אחרות, וכל האנשים מגיעים לשם כי "ככה נהוג, וצריך להיות בני אדם".

הבעיה בהתנגדות לטקס, במקרה של מוסד הנישואים, כפי שכבר ציינתי, היא שבמובן מסוים אי קבלת הטקס גורמת לקהילה להסתכל עלייך בעין צרה, כמעין "אאוטסיידר" שחותר תחתיה, לכן קשה למצוא פתרון מוחלט לסיפור הזה. אני מאמין שבמקרה הספציפי הזה, קודם כל, יש להתוודע לבעיה (דבר שאני מנסה לעשות כעת) כדי להבין שמדובר בטקס כמעט שרירותי, שמזין את עצמו מעצם קיומו ההיסטורי ככל שעובר הזמן, כאשר ההיגיון שהניב את הרעיון שעומד מאחוריו מלכתחילה אבד כבר מזמן. פתרון קצת יותר קונקרטי הוא לחשוב על טקסי נישואין אלטרנטיביים, זולים ונעימים. אל תשאלו אותי איך, כי אין לי מושג. אני מניח שאופציה כזאת קיימת, פשוט, בסופו של דבר. אני אחקור לגבי זה בבוא הזמן.

מה שכן, חשוב לי להבהיר שלזוגיות ארוכת טווח יש המון חשיבות עבורי. אני לא מזלזל בנישואים לכשעצמם, אלא ביחס החברתי כלפי הטקסיות שעומד מאחוריהם. באותה מידה הייתי יכול לבחון טקסים אחרים ולבקר את מה שעומד מאחוריהם. במובן מסוים, למשל, אני תוהה לעצמי אם לא היה זה הגיוני יותר להביא צ'קים ללוויות במקום לחתונות, שכן ברוב המקרים, סביר להניח שאנשים יצטרכו כסף ותמיכה כלכלית דווקא בעתות מצוקה ומשבר, ולא בזמני שמחה ואושר. כמובן שזה תלוי סיטואציה ספציפית, אבל עדיין – קחו זאת כחומר למחשבה, עד לפעם הבאה.

אסיים עם ציור מזעזע של ארנב. היה שלום.

מי שלא צייר ארנב מכוער מימיו, כאילו לא באמת חי.

*אני מודע לכך שזה משחק מילים זול להחריד, אבל זו תהיה ההזדמנות היחידה שלי להשתמש בו, ככל הנראה, ויהיה זה פשע נגד ההומור הגרוע לוותר על כך.

**והוא בכלל לא רלוונטי למה שכתוב פה, מה שרק מוכיח שכלל לא כדאי לי לעסוק בו.

***הובא לתשומת ליבי שניתן לפרש את דבריי בצורה כזו, לפיה הספר "קהילות מדומיינות" הוא ספר ניאו-מרקסיסטי ואנטי ציוני. זה לא המצב! מה שניסיתי להגיד הוא שניתוח הרעיונות שמובאים בספר, שמדבר על היות הקהילות בהן אנו חיים כמדומיינות לחלוטין, מאחר והן נסובות סביב רעיונות בלבד, יכול, בסינתזה עם רעיונות נוספים, יכול להוביל לאנטי ציונות. אני מאשים את הניסוח הקלוקל שלי ומתנצל בפני האנשים המעטים שקוראים את הבלוג הזה.

2 מחשבות על “כמה מילים על טקסים.

  1. מתוך כל הטקסט לא ברור מה אתה מנסה להגיד. מצד אחד אתה מזהה טקסי נישואין וטקסי זיכרון ככאלו המשרתים "קהילה מדומיינת" שזה תואם לחלוטין את התזה של אנדרסון שרואה את הלאום כהמצאה ולא כתופעה. ומהצד השני אתה מתאר את אנדרסון בנימה שלילית כ"אנטי ציוני" ו"ניאו-מרקסיסט" ומקפיד לציין שאתה אינך כזה.

    ועוד נקודה, אני חושב שיש הבדל גדול בין טקסי נישואין שהתרחשו הרבה לפני מה שאנדרסון מגדיר (ואתה מאשש) כ"המצאת הלאום", לבין טקסי זיכרון.

  2. אני מרגיש צורך להתנצל, שכן הכתיבה שלי חלודה ומבולבלת משהו ונוצר מצב בו קפצתי מנקודה לנקודה ולא הבהרתי בדיוק למה אני חותר בשום שלב. ככל הנראה אמחק את הפוסט הזה ואנסה לכתוב משהו קצת יותר מדויק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s