כמה מילים על קריאה.

כל מי שמכיר אותי יודע שקריאה היא חלק עצום מהחיים שלי. קיים סיכוי לא קטן שביקום מקביל אני עובד כלקטור או משהו כזה. מי יודע? אולי אנסה לעשות הסבת מקצוע לתחום הזה אפילו ביקום הזה ממש, ביום מן הימים. אני קורא לפני שאני הולך לישון. אני קורא בשירותים. אני קורא באוטובוס. אני קורא במכונית בפקקי תנועה וברמזורים. אני קורא תוך כדי הליכה ממקום למקום. למעשה, אני תמיד לוקח איתי תיק כשאני הולך למקום למקום, אפילו אני לא באמת צריך לסחוב שום דבר, רק כדי שאוכל לשים בו את הספר שאני קורא כרגע, רק כדי שאם תיווצר האופציה המתאימה, אוכל לקרוא אותו. אם אני לקראת סיום הספר (נותרו לי 20-30 עמודים), אני אפילו לוקח איתי ספר נוסף, ליתר ביטחון. וכמובן, איך אפשר לשכוח את זה שהבאתי ספר לחתונה של אח שלי? גם אם היה אפשר, הוא בטוח היה מוסיף להזכיר לי את זה. ויש שיגידו שבצדק (יש סיפור מאחורי זה, אבל אני לא הולך להיכנס לזה עכשיו).

אבל גם אם מתעלמים מהקיצוניות המסוימת שיש לי בתחום הזה, יש לי הרגשה שעצם זה שאני קורא ספרים בכלליות הופך אותי למעין עוף מוזר. אולי לא. זאת אומרת, העובדה היא שכשאני מסתובב בתל אביב, אני רואה לפעמים ספרים עומדים בכניסות לבניינים, מה שמעיד על כך שמישהו קרא אותם ושם אותם שם, ולפעמים הם נעלמים, מה שאומר שמישהו אחר בטח הסתקרן ורצה לקרוא אותם בעצמו. כמובן שהאפשרות הפסימית היא שמישהו השתמש בהם בתור פלטפורמה כדי להגביה את המסך שלו וכאשר לא היה לו צורך בהם יותר, הוא זרק אותם, וכמה ימים אחרי זה פשוט מפני זבל זרקו אותם – אבל זו כנראה אפשרות הפחות סבירה. עדיין קיימים אנשים קוראים בעולמנו הקט. ובכל זאת – יכול להיות שהמחשבה על כך שזה מרגיש לי כמו גזע שהולך ומתמעט רק גורם לכך שאני מרגיש צורך לקרוא עוד ועוד, כאילו כדי לקרוא תיגר על אלה שלא עושים זאת.

תחשבו איזה מין אדם צריך להיות כדי לכתוב ספר. יש משהו נרקסיסטי להחריד במחשבה: "המממ. אני מעוניין לכתוב עמודים רבים של טקסט, ואני מרגיש שהעולם צריך לקרוא אותם. למעשה, אני חושב שאנשים צריכים לשלם על זה כסף". אני מרדד את זה במידת מה, אין ספק, כי אני יכול להיכנס כאן לכל הנושא של התוכן, ולהתייחס לכך שספרים יכולים להכיל מידע רב ערך שיכול להתייחס לניסיון חיים של אדם, כלי לימוד שונים וכמובן – בידור, אבל אני שם רגע בצד את כל העניין הזה. קודם כל, האמירה הראשונה היא: "הנה טקסט שיצא ממוחי והוא בהחלט ראוי למלוא תשומת הלב שלך עכשיו".

אני מניח שבנקודה הזאת ראוי שאתייחס לכך שאני עצמי כתבתי ספר. למעשה, טכנית, כתבתי שניים (ובכן, אחד יצא בהוצאה פרטית והשני לא יצא לעולם, מה שאומר שלפחות מבחינה מסחרית הטקסטים שיצאו ממוחי לא ראויים למלוא תשומת לבכם עכשיו). אין ספק שיש בי מידה מסוימת של נרקיסיזם – דבר שאולי לא אמור להפתיע אנשים שנכנסים לבלוג שנקרא "אני אדם מעוז. ואלה כל מיני דברים שאני רוצה לומר" – אבל אני רוצה להאמין שמדובר במידה בריאה ומתונה, שכן לא תמצאו אותי מפרסם את הבלוג הזה בשום מקום, ואני גם לא חושב שאי פעם עשיתי את זה. אולי כן? בטוויטר או משהו? לפני שנים? אין לי מושג. לא זוכר, לפחות. אין לי מושג איך יש לי עשרה עוקבים, בתכלס, אבל זו בהחלט מרגישה כמו כמות בריאה של עוקבים, כאילו אני נמצא באיזה מועדון מחתרתי בתל אביב ומלהג איזה מונולוג במרתף אפוף עשן.

בכל מקרה, שימו לב – אתם בתחילת הפסקה החמישית של הפוסט הזה, ואתם ממשיכים לקרוא את מה שכתוב פה. יכול להיות שיש לכם כבר מה להגיב על מה שנכתב כאן עד עכשיו, אבל אתם לא תרוצו קדימה, תתחילו לכתוב את מה שעולה על לבכם, תחזרו אחורה, תמשיכי לקרוא ותוסיפו נקודות לתגובות שלכם על הדרך. אתם תגמעו הכל במכה, כי זה מה שקריאה אמיתית דורשת מכם לעשות. זה כמו להיות חלק מויכוח מבלי להיות מסוגל להגיב לו. זה יכול להיות מרתיח במקרה שברגע הראשון של הויכוח אתם מבינים שיש לכם עסק עם מטומטם אמיתי, אבל מצד שני, אפילו במקרה קיצוני שכזה, יש משהו מגניב בלהמשיך לצלול פנימה ולהקשיב עד הסוף, או, אם לעזוב את האנלוגיה ולחזור לעניינו, לקרוא עד הסוף.

למה, אתם שואלים? כי יש בקריאה משהו שמאפשרת היכרות שלא תיתכן בשום צורה אחרת. תמיד הרגשתי שכתיבה היא סוג האמנות הכי בלתי מתווכת שיש. בסופו של דבר, מדובר במילים, שאפילו אם אלה נערכו על ידי הכותב / עורך חיצוני, אלה עדיין מילים שרק אותו כותב היה יכול לכתוב, ושניתן לזהות אותו באופן מוחלט על פי צורת הכתיבה שלו. יצא לי לקרוא סופרים מכל דת, גזע ומין, מתקופות שונות ומשונות, ויש משהו מדהים בעניין הזה. תחושה שאתה באמת נוגע בספקטרום המוחלט הזה שמגדיר את האנושות – מדהימה ככל שתהיה, מטופשת ככל שתהיה.

ואני מניח שזו אחת הסיבות שאם יש משהו שאני חושב שהכי קרוב מבחינתי לקדושה בעולם הזה – ואני הולך לכתוב משהו שעשוי להיראות כקלישאה, אבל כמו רובן, הוא כנראה נכון – זה ספריות או חנויות ספרים. כאשר אנשים הולכים לבתי קברות, הם יכולים להצטמרר מהמחשבה שהם מוקפים בשאריות של אנשים שחיו בתקופות שונות כל כך ובכולם בסופו של דבר הגיעו למקום הזה, מחשבה שיכולה להתחזק כשנמצאים באחד גדול במיוחד, או בפר לאשז בפריז, שמכיל את קבריהם של אוסקר ויילד, ג'ים מוריסון, פרדריק שופאן ועוד כמה מהגדולים (למרות שדוגרי אני לא חושב שמוריסון כזה גדול, אבל שיהיה). ספריות וחנויות ספרים דומים לכך, רק שהם לא מכילים את השאריות של האנשים – הם מכילים את הנשמות שלהם. ספריות, מהבחינה הזאת, מנצחות את חנויות הספרים – מעבר לפן הפחות ממוסחר של העניין, יש משהו מגניב במחשבה שאתה יכול להשאיל חלק מנשמתו של מישהו לזמן מה, לעלעל בה, ואז להחזיר אותה למקומה כשסיימת, אחרי שהקשבת בעל כורחך למה שהיה לה לומר. זו קדושה אמיתית.

אני, בגדול, משתדל לקרוא דברים באופן אקלקטי ככל האפשר. לפעמים אני קורא דברים שאני יודע שאשנא, דווקא בגלל שאני יודע שאשנא אותם. אני הרי יודע שאם הייתי פוגש את מחבר ספר שכזה והייתי מתחיל לשוחח איתו, הייתי מתעב את הבן אדם – ולרוב זה ככה. לרוב אני בהחלט חושב שאפשר לשער איך אדם מסוים מתנהג במציאות לפי סוג הכתיבה שלו. על ידי זה שאני קורא ספר שלו, אבל, אני לא מתלהט. אני נותן לעצמי לשקוע פנימה, להפנים את מה שיש לו לספר ולקבל את זה. אלה בסך הכל מילים, ולא מדובר בויכוח אמיתי עם דמות חיה ונושמת, אלא דברים שנכתבו באיטיות, בלי חיפזון, כדי שיהיה ניתן להסתכל עליהם ואחר כך, במקרה הגרוע מכל, לגחך ולהגיד: "אני לא מאמין שקראתי את החרא הזה".

אבל דווקא בזה שקראתי את החרא הזה, מעבר לזה שהענקתי ערך השוואתי לדברים איכותיים באמת ביחס לאותו חרא, אספתי עוד נשמה קטנה למאגר שלי. למדתי עוד משהו קטן על העולם, בין אם היה ראוי לדעת אותו או לא – והרי מי יכול להגדיר מה ראוי לדעת על העולם, אלא אם ההסתכלות על העולם היא פרקטית לחלוטין?

ובקטע משונה, ככל שאני קורא יותר, אני מרגיש שהרצון שלי לכתוב הולך ודועך והולך וגובר בו זמנית. מצד אחד, אני מרגיש שגם לי יש דבר מה או שתיים לומר על העולם הזה, אבל מצד שני, המון אנשים, ראויים ממני בהרבה, הרגישו ככה, ואני מוצא את עצמי בוהה בכריכות המהוהות של ספריהם על פינת רחוב כזו או אחר, כאשר הרוח נושבת ומנסה לפתוח את העליון מביניהם, אך ללא הצלחה מרובה. הו, כמה פואטי.

ואסיים באנקדוטה.

לפני זמן מה, הייתי בחוף הים עם ידידה ומישהו שם הלך ומכר ספרים שהוא כתב והוציא בהוצאה עצמית. התרשמתי ואפילו מעט קינאתי בכך שהוא החליט להשקיע בזה את מרצו ולעשות את זה. אחרי ששאלתי אותו מה הניע אותו לעשות את זה, הוא ענה: "תשמע, כמו שרופא מנתח שלא משתמש בידיים שלו כדי להציל אנשים לא מגשים את ייעודו, ככה זה אני והכתיבה שלי". אחרי שהזדעזעתי מהתשובה הנוראית הזאת היה מאוחר מדי מבחינתי לסגת, שכן כבר הבעתי מספיק עניין לפני זה ואמרתי לו שאקנה את הספר שלו, אז עשיתי זאת. קראתי אותו ביום למחרת בשלמותו, ומדובר היה בפיסת הזבל הגרועה ביותר שקראתי בחיי, שהיתה מלאה בלהג פלצני ולא ברור, ואלה היו מהתכונות המוצלחות של הספר, בגדול – ועדיין. אני גאה שקראתי את הספר הזה. למדתי עוד דבר מה שלא הכרתי, ושלא הייתי מכיר בשום אפשרות אחרת. הצצתי לנשמה מוספת. האנושות קיבלה עוד גוון עדין וחדש.

אפילו אם מדובר בגוון של חרא.

כמה מילים על פחד.

הנה קלישאה: לאחרונה אני חושב הרבה על מותי.

הנה עוד קלישאה: זה מפחיד אותי.

אולי הייתי צריך להזהיר בתחילת הטקסט שהוא הולך להיות עמוס בקלישאות, אבל לנוכח העובדה שהטקסט התחיל בסך הכל לפני שתי שורות, אז – ראו הוזהרתם. הוא גם כנראה הולך להיות עמוס בהרבה מלל מיותר ומחשבות שכנראה היה עליי לערוך לפני פרסום הטקסט הזה, אבל אני לא אוהב לעשות את זה – לא מתוך עצלנות, או ליתר דיוק, גם מתוך עצלנות – בעיקר בגלל שכאן זה המרחב האישי שלי, ואני צריך להרגיש בנוח לכתוב בצורה מסורבלת, אם זו הצורה בה נוח לי לכתוב. ואם הפסקה הזאת מרגישה לכם מסורבלת, זה אומר שהצלחתי.

בקיצור –

אני מניח שהכל התחיל בהתקרחות שלי. בערך מגיל ההתבגרות הייתי לוקח את הכדורים האלה שמונעים נשירת שיער, אחרי שרופאת עור רמזה לי שכדאי לי. אחרי שעשיתי זאת קצת יותר מעשור, אמרתי לעצמי שאולי עליי להרפות ולקבל את רוע הגזרה, ובערך שנה-שנתיים לאחר מכן, רוב השיער שלי נעלם כמעט לחלוטין. אני מניח שמה שעשה את האפקט של זה לכל כך נורא מבחינתי זה העובדה שיש לי בייבי פייס, ואני נראה צעיר יחסית לגילי, מה שנתן לי מעין אשליית דוריאן גריי מטופשת שכזאת*. היעלמות השיער שלי גרמה לשני דברים רעים לקרות בו זמנית:

1. היא ביגרה (או אולי יהיה נכון יותר לומר – הזקינה) את המראה שלי משמעותית.
2. היא היתה העדות הראשונה והקונקרטית מבחינתי למשהו, חלק ממני, שאבד ולא יהיה יותר. לנצח.

טוב, ברור שהנקודה השנייה דרמטית מדי ולא מדויקת. גם שיני החלב שלי אבדו ולא יהיו לנצח. ועדיין, העובדה שבכל פעם שאני מסתכל במראה אני רואה עדות ניכרת ובולטת לחלוטין לחידלון ההולך וקרב שלי – לא קמט קטן וחדש שהתווסף מתחת לעיניי, לא בהרת זקנה עדינה וכמעט לא נראית, ולא ולא! העדר השיער על חלק ניכר מהראש שלי – יש בה משהו שמקשה על עצמי להביט, לא שכל כך נהניתי מהתענוג המפוקפק הזה מלכתחילה.

אבל יש דברים נוספים. כל מיני נקודות חן חדשות שמתחילות להופיע שפעם לא הדאיגו אותי, ועכשיו אולי כן. כאבים קטנים, זניחים אולי, אבל שתמיד היו מחוץ למודעות שלי. מאמץ גדול יותר להיזכר בדבר מה – כמעט לא מורגש, אבל הוא שם. לאט לאט, העובדה שהגעתי לקצה העליון של פרבולת הצמיחה שלי ושמכאן הולכת להגיע נפילה שתהפוך להיות תלולה יותר ויותר, מכה בי שורשים.

וכך הפחד הזה מתחיל לבצבץ לו. פחד שמוסיף ומתעורר עם כל כאב קטן ולא מוכר שמגיח לו מאיזשהו מקום, כל רמז לחלודה שמתחילה להצטבר על המערכות הגופניות שלי. כבר הגעתי לגיל בו אני יודע שכשאלך לרופא ואספר לו על בעיה כזו או אחרת, הוא יברך אותי עם חיוך ציני ויגיד לי: "ככה זה. זה אתה מעכשיו", תוך משיכה אדישה בכתפיו.

וכשאני הולך לישון, אני מנסה לדמיין את המוות, אבל אני לא מצליח, כי אי אפשר באמת לדמיין כלום. זה ההיפך מדמיון. האירוניה היא שדווקא כשאני מצליח לישון, אני מצליח "לדמיין" את המוות – בזמן החסר הזה שאני מכיר בקיומו רק אחרי שאני מתעורר מבלי לדעת מה קרה במהלך הכמה שעות האחרונות. והאירוניה הזאת מתחזקת עוד יותר לנוכח העובדה שהניסיון שלי לדמיין את המוות רק מעכב את היכולת שלי להצליח להירדם.

ובאותו זמן בו אני שוכב ומדמיין את המוות, אני מדמיין ים שחור בלילה אפל. ההבדל בין הגלים לבין האופק כלל לא ניכר – הכל שחור לחלוטין, אבל אני יודע שהוא קיים. ואני ממשיך עוד ועוד קדימה, והים השקט ממשיך וממשיך ונישא עד אינסוף. אין סערה. בקושי אוושות יש. הים חלק לחלוטין. ואין ספינות. אין דגים. יש רק אותי, שממשיך ומחפש משהו שם. יבשה, שינוי, משהו. אבל אין.

ובסופו של דבר אני מתעורר, שוכח בכלל את הנקודה בה השחור שדמיינתי הופך להעדר שקרה בפועל, בזמן שישנתי, ומתחיל יום חדש שרק מקרב אותי לכלום האמיתי הזה, שאני יודע שיגיע מתישהו באיזשהו שלב. ברגעים יותר חדים של מודעות אני תוהה לעצמי ממה אני הכי מפחד כאן, בעצם – האם זה מהעדר המודעות המוחלט הזה, באמת? מהעובדה שיום אחד פשוט אפסיק להתקיים לנצח? אולי זה מהכאב שאולי אחוש בזמן שזה יקרה? אולי זה מכך שכל רגע שעובר הורג בי עוד יכולת מסוימת למשהו נוסף – גורם לכך שמעכשיו אלך קצת יותר לאט, אולי טיפה אצלע קצת, אולי אחשוב קצת יותר לאט, אהיה טיפ-טיפה יותר מנוון, לא מספיק כדי שאשים לב לזה, אלא רק במרחק של כמה חודשים קדימה, נניח?

אין לי תשובה, כמובן, וגם אם היתה לי, היא לא היתה משנה. הפחד החזק מכולם לא יקבל פרס על היותו המצמית מכל אלה. ובגדול, אני לא יכול לעשות דבר מעבר ללתת להם להישאר במקומם במידת האפשר, לצאת לרגע קט לכאן באמצעות המילים האלה, לשתק אותי מעט, ואז לתת לי לחזור לענייניי, עד הפעם הבאה שאשכב במיטה ואצא להפליג בים האפל והשטוח, בלי ספינה, בלי מפרשים,

בלי כלום, בעצם.

*אני תוהה אם העובדה ששמתי לינק לויקי שמסביר את דוריאן גריי זה דבר מתנשא מצדי או שאולי יש בי סוג של אפולוגטיות מוגזמת על כך שאני מרגיש שאני משתמש במושגים שיש סיכוי שאנשים לא מכירים, אבל אני צריך "להנגיש" את הטקסט שלי לקהל שאולי לא יודע על מה אני מדבר. מי שמכיר אותי מספיק טוב – ולנוכח העובדה שהבלוג הזה עלום למדי, כנראה שמדובר בחלק לא קטן מקוראיו – יודע ששתי התשובות נכונות.

כמה מילים על ערך עצמי.

יש לי איזה רעיון לסיפור שבגדול הולך ככה: יש איזה ילד חנון שהוא די לבדו בעולם. ההורים שלו לא מעניקים לו יחס חם ומתעלמים ממנו, הילדים האחרים בבית הספר שלו מציקים ומרביצים לו כל הזמן – הבנתם את הרעיון. הדבר היחיד שנותן לו איזשהו מפלט, זה העניין שלו במדע. הוא קורא המון על ממציאים ועל מדענים, וזה נותן לו השראה להיות אחד בעצמו. יום אחד הוא שומע על איזושהי תחרות ממציאים צעירים מקומית, ומחליט שהוא מנסה לזכות בפרס הראשון שם עם איזה משהו שהוא עבד עליו – לא משהו מסעיר, אבל משהו שהוא השקיע בו זמן רב ושהוא מאוד מתפעל ממנו. הוא מנסה להראות את זה למשפחתו, שדי מתעלמת ממנו וחושבת שהוא מבזבז את זמנו, אבל הוא לא מאבד תקווה.

מגיע יום התחרות, והוא מרגיש שכל החיים שלו נשענים על הרגע בו יציג את ההמצאה שלו מול הקהל. התחרות מתקיימת באולם מרווח עם מקום למשהו כמו אלף אנשים, וכל ילד עולה על הבמה ומציג את ההמצאה שלו – גאדג'טים חמודים ולא פורצי דרך, בגדול, שמזכים אותם במחיאות כפיים צנועות, בעיקר מצד המשפחות שלהם שיושבות בקהל – והנה, כאשר גיבורנו עולה להציג את ההמצאה שלו, אחרי שהוא מסיים, חצי מהקהל קם ופורץ במחיאות כפיים משולהבות, שריקות ותרועות אדירות שגורמות לגיבורנו כמעט לבכות מהתרגשות. הוא מעולם לא הרגיש כל כך גאה בעצמו.

הילד לא זוכה בתחרות, אבל זה לא משנה לו. הוא מעולם לא קיבל כל כך הרבה תשומת לב חיובית, ובעקבות אותו ערב – שיצרב בתודעתו בתור השמח ביותר בחייו – הוא יחליט שעליו להיות מדען, ושיום אחד הוא ישנה את העולם. ובכל זאת – שאלה טורדנית מנקרת את מחשבתו – מי היו אותו כל אותם אנשים שהריעו לו כל כך הרבה באותו הערב? הוא יודע שאף אחד ממשפחתו לא היה שם. הוא לא הצליח לראות אף פרצוף מוכר כאשר ניסה להסתכל מהבמה, כי מושבי האולם לא היו מוארים כלל, ובאופן משונה – קצת לאחר שהוא ירד מהבמה, התברר לו שחצי מהאולם התרוקן במפתיע. זו שאלה מטופשת, אבל היא לא מפסיקה להציק לו, ככל שהזמן מתקדם.

והזמן אכן מתקדם. עשרים וחמש שנים חולפות. הילד הופך לאדם מבוגר, דוקטורנט בתחום הפיזיקה, למעשה, שמצליח, תאמינו או לא, להמציא מכונת זמן. כאשר הוא ניגש לנסות אותה בפעם הראשונה, הוא מחליט לחזור שוב לאותו ערב ולנסות לראות אותו, הפעם מהצד של הקהל, כמעין סגירת מעגל למה שנתן לו את הדחיפה כדי להמשיך בתחום הזה ולהיות מדען.

וכך הוא נכנס לאולם הריק באותו ערב גורלי, סביבו משפחות מעטות שהקדימו להגיע, וממתין לראות מי עוד יתיישב שם מלבדו. כעבור כמה דקות מתיישב לידו מישהו. הוא מסתכל עליו, ונדהם – הוא רואה את עצמו, לבוש באותם הבגדים בדיוק. הכפיל שלו מסתכל עליו ומחייך, ופתאום נופל לו האסימון והוא מבין הכל. הוא מסתכל על האולם ומתחיל להבחין בעשרות כפילים שלו שיושבים במקומות שונים, דבר שהיה עשוי לזכות אותם במבטים משונים אם המשפחות המעטות שהיו שם לא היו מרוכזות בילדים שלהם שהמתינו לתורם לעלות על הבמה ולהציג את ההמצאות שלהם. בכל מקרה, גיבורנו ממתין לרגע בו הילד שהיה פעם יעלה על הבמה ויציג את ההמצאה שלו, ומיד כאשר הוא מסיים, הוא (המבוגר) ושאר כפיליו מוחאים כפיים ושורקים בהתלהבות עצומה, כאשר מבלי ששם לב, הוא מתחיל לדמוע.

כמה רגעים לאחר מכן, הוא יוצא בשקט מהאולם, פונה לסמטה מבודדת, מוציא את מכונת הזמן שלו מכיסו, וחוזר שעה אחורה, קצת לפני תחילת התחרות. הוא נכנס לאולם ומתיישב ליד מישהו שנראה בדיוק כמוהו, שמסתכל עליו בהלם, והוא מחייך אליו, מתכונן לרגע בו יצטרך למחוא כפיים ולדרבן את הילד שהיה פעם להפוך להיות מי שהוא היום. מתכונן לעשות זאת שוב, ושוב, ושוב, ושוב, עד שכל האולם ירעם ממחיאות הכפיים שלו.

זה הסיפור, בגדול. נשים בצד כרגע את העובדה שזה רק רעיון ויש כל מיני דברים שאני צריך לפתח, להוסיף ולעבות כדי שזה אשכרה יהיה סיפור, אבל השורה התחתונה היא שחשבתי על הרעיון הזה כבר לפני שנים, אבל כל כמה זמן הוא חוזר למחשבות שלי מכל מיני סיבות, וכדי להבין אותן, ובכן, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה.

אז למה אני חושב על הרעיון הזה כל כך הרבה? ובכן, קודם כל, הוא פשוט מאוד מוצא חן בעיניי. אני חושב שבדרך כלל כשמשתמשים במסע בזמן בספרות, קולנוע או טלוויזיה, משתמשים בו כמעין גימיק, כאשר בסופו של דבר אין בו ערך בפני עצמו. כאן, לעומת זאת, הנושא הוא לא באמת מסע בזמן (בדיוק כמו שב"בחזרה לעתיד", למשל, זה ממש לא הנושא של הסרט, וזה אחד מהדברים שעושים אותו לסרט כל כך מבריק, אבל לא על זה הפוסט הזה), ומהבחינה הזאת אני מרגיש שעשיתי משהו נכון, וזה מספק אותי. דבר נוסף הוא שיש לי נטייה לכתוב סיפורים מרירים משהו, שגם אם הם נוטים להיות משעשעים, הגיבורים בהם הם אנדרדוגים, ובדרך כלל, או שהם זוכים לסוף מר, או שהם משתנים לרעה באיזשהו אופן, או שהתחושה הכללית בסופם היא שהעולם, ובכן, יכול להיות יותר טוב. דווקא בסיפור הזה, אבל, אני מרגיש שבאופן חריג יצרתי סוף טוב, דבר שלי, לפחות, מרגיש מאוד לא אופייני.

אבל כאן עולה שאלה אחרת – האם זה באמת סוף טוב? אני, כמובן, לא שואל אתכם כי אני יוצא מנקודת הנחה שאף אחד לא קורא את הבלוג הזה (ואם תשימו לב טוב, קוראים לא קיימים, תגלו שאני לא כותב את זה מתוך פסיביות אגרסיביות פולנית שכזאת, אלא שותל פה רמז עבה לנקודה שאני מנסה להגיע אליה), אלא בעיקר שואל את עצמי מה בעצם ניסיתי לומר כאן, עד עכשיו. יש לנו מישהו שהציב לעצמו מטרה מסוימת, וכאשר דירבון מצד קהל אנונימי רב נותן אור ירוק למטרה שלו, שבסופו של דבר אכן גורמת לו להגשים את עצמו, רק שאז הוא מגלה שהיחיד שדירבן אותו והשפיע עליו להמשיך הלאה היה רק הוא ולא אף אחד אחר. אבל האם זה דבר טוב? כנראה שכן, כי גם אם הקהל היה פיקטיבי, אם הוא לא היה שם, הילד לא היה ממציא את מכונת הזמן כי הוא היה מוותר על שאיפותיו, אבל מצד שני, כל האמונה של הילד בעצמו ננטעה רק בזכות העובדה שמישהו אחר הוא זה שמאמין בו. לא הוא.

פה מגיעה הנקודה שאני מסתכל על הפסקה האחרונה ונאנח, כי כתבתי בה הרבה מילים, ולא הצלחתי להגיע למסקנה שמספקת אותי באמת. אני חושב שיש משהו משמח בעובדה שמישהו מצליח להאמין בעצמו – אפילו אם במקרה של הסיפור הזה לא מדובר ב"אמונה עצמית" במובן הקלאסי של הביטוי – כנגד כל הסיכויים, ואולי מה שהופך את זה לדבר שחוזר למוח שלי כל כמה זמן זו העובדה שלי, באופן אישי, קשה לעשות את זה. אני נוטה לוותר לעצמי מאוד מהר, ואני לא רואה סיבה אמיתית שלא לעשות את זה. הגישה הבסיסית שלי ביחס לדברים היא שאני גרוע בהם, ושאם אני מוצלח בהם, אז ככל הנראה שכולם מוצלחים בהם, ולכן אין בכך שום חשיבות. ובמקרים הבודדים בהם מדובר במשהו שאני מוצלח בו ושנדירים האחרים שמוצלחים בו כמוני – כנראה שמדובר בדבר שאין בו ערך, ולכן זה לא באמת נותן שום דבר להיות כה מוצלח בו. למשל, אני מסוגל לקפל את התנוכים של האוזניים שלי לתוך עצמן ולהשאיר אותן דבוקות לפנים האוזן. אני בטוח שאין הרבה אנשים שמסוגלים לעשות את זה.

לכן הנושא של ערך עצמי תמיד נראה לי כל כך חמקמק. אני רואה אנשים שמאמינים בעצמם באופן כל כך טבעי, שזה נראה כאילו לא משנה מה ינסו, הם יצליחו בסוף, או שבמקרה של כישלון, הם פשוט ינקו אותו מהכתפיים שלהם בהברשה קלילה, כאילו היה הוא מעט אבק שהרוח העיפה לעברם. אצלי זה קצת יותר בעייתי. כישלון מרגיש כמו ברירת מחדל, משהו שמיותר להאבק עמו, כי, ובכן, הוא ברירת מחדל.

אני מניח שזאת הסיבה שהסיפור הזה מגניב אותי. הקהל האנונימי הוא קהל נטול פניות, ולכן הילד מקבל את התמיכה שלהם, אבל כשהוא מבין שזה עצמו ושהוא זה שצריך לשחק את תפקיד הקהל, זה כבר לא משנה, כי התמיכה גרמה לו להצליח, ולכן בזה שהוא משחק את המשחק הזה, הוא בסך הכל מחזיר את הטובה בלב שלם. אני אוהב את המעגל הזה. יש בו משהו מנחם בעיניי.

הצרה היא שהחיים לא עובדים ככה. לא עבורי לפחות. כשאני צריך לחפש את הערך העצמי שלי, אני לא יכול לחפש קהל אנונימי, לא את עצמי כילד, לא את עצמי כמבוגר, ולא

אף

אחד

אחר.

כמה מילים על דילמת האסיר.

אם אתם מצפים לפוסט מסעיר שעוסק בתורת המשחקים, תתכוננו להתאכזב. גם פוסט שעוסק בקורונה, ובאופן ספציפי, בסגר שכולא אותנו בבתים שלנו בתקופה משונה זו, לא תקבלו כעת. לא. אם כבר אני כותב פוסט פעם בשנה, מוטב שאנצל אותו כדי להתייחס לעניין איזוטרי ונטול פואנטה, שאם כבר מתייחס למשהו, הוא מתייחס לעולם הדיגיטלי והמשונה שאנו חיים בו היום. לא בלתי סביר שגם זה יאכזב אתכם, אגב.

אתמול דיברתי עם אשתי על נושא שעולה בשיחות שלנו מדי פעם, והוא העובדה שהעולם הדיגיטלי שאנו חיים בו כיום מאלץ אותנו להיות זמינים יותר. זה יכול להיות מייל מהעבודה או אפילו הודעה בקבוצת חברים בוואצאפ – מצופה ממך להתייחס, כי אתה הרי זמין. זו לא שאלה בכלל. פעם אנשים היו יכולים ללכת לעבודה ליום שלם מבלי אפילו לדבר בטלפון עם אף אחד, וזה היה בסדר מהסיבה הפשוטה שלא היו אמצעים טכנולוגיים כדי להשיג אותם. כיום? בהצלחה עם זה.

לי, אגב, אין יותר מדי בעיה עם זה. בסופו של דבר, הזמינות הזאת היא מחיר קטן ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים עבורה. כן, זה נכון שיותר קשה להתנתק מהעולם כשאנחנו מסתובבים עם קשר תמידי עם העולם בכיס של המכנסיים שלנו (טוב, נו, על מי אני מנסה לעבוד? מישהו לובש בבית שלו בגד כזה או אחר עם כיסים בתקופה של סגר?!), אבל אני מאמין שכל אחד יכול ליצור את חוקי הפרטיות של עצמו לפי התנאים שנוחים לו. אני לא חייב לענות על מייל עבודה באותו הרגע שאני מקבל אותו, על אחת כמה וכמה אם אם מדובר בסופי שבוע או בשעות המאוחרות של הלילה, אני לא חייב להחזיר טלפון למישהו שחיפש אותי אם במקרה לא שמעתי את הצלצול, ובמקרה שאני מוצא את עצמי בקבוצת וואצאפ עלומה שמוקדשת לחפירות מטופשות ופורוורדים חסרי טעם, בהחלט שאני לא חייב להישאר בה…

…חוץ מבמקרים מאוד חריגים, מה שמביא אותי לענייננו!

אני עובד בחברה לא גדולה במיוחד. בין 50 ל-70 איש, בערך. איכשהו, במרוצת השנים, מצאתי את עצמי בעשרות קבוצות וואצאפ שונות עם אנשים שונים מהחברה הזאת. חלק שולי מאותן קבוצות עסקו בעניינים מקצועיים, אבל רובן המכריע – לא. קבוצת ארגון חדרי בריחה, קבוצת ארגון סנוקר, קבוצת כושר (הליכה מעלה ומטה במדרגות בניין המשרד, למקרה שתהיתם), קבוצת יום הולדת לאחת העובדים, קבוצת ארגון קיר טיפוס (שלא התקיים בסוף, אבל אין ספק שכשאני מסתכל כרגע בטלפון שלי, זה יוצר רושם בלתי מבוטל שאני עובד / עבדתי בחברת אנשים פעילים להפליא!) – אלה הקבוצות שאני עוד מסוגל למצוא להן מטרה קוהרנטית כזו או אחרת. יש שלל קבוצות אחרות שאני מסתכל על השמות שלהם מהצד ואין לי מושג מה לעזאזל היתה המטרה שלהם. תאשימו את הזיכרון הרופף שלי, אבל בחיי שאין לי מושג מה היתה מטרת קבוצת הוואצאפ שנקראה "טוסטר". כמובן שרוב הקבוצות האלה כבר מיצו את המטרה שלהן, והן התרוקנו מאדם, וכל מה שנשאר מהן הוא מצבות ריקות. קצת כמו ללכת לפאב ולראות כוסות ריקות של בירה עם מעט קצף בפנים (רק שאני מניח שיכול להיכנס לאותן קבוצות ולקרוא את ההיסטוריה שלהן, לא שהן יהיו יותר מדי מסעירות. יש להניח שקבוצת ה"טוסטר" המיסטית עסקה בארגון לוגיסטי קניית טוסטר כמתנה למישהו, אבל אני בהחלט לא הולך לבדוק את זה ולהרוס את הקסם הלא נודע שיצרתי לעצמי מבלי להתכוון).

אבל לגמרי סטיתי מהנושא.

אחת הקבוצות הבודדות ששרדה במקום העבודה שלי היא קבוצת חפירות, בה היו כמה עשרות מהעובדים של החברה. מטרת הקבוצה הזאת היתה בעיקר לשתף בדיחות דלוחות יותר ופחות – אני מניח שאתם מכירים את הסוג שאני מדבר עליו. דמיינו תמונה אקראית של בדיחה בינונית מינוס מ"סטטוסים מצייצים" שמלווה בהרבה תגובות של סמיילים רבים שבוכים מרוב צחוק ו"חחחחחחחחלחחחחחחח"ים למיניהם (ה"ל" באמצע בדרך כלל נמצאת שם בדיוק באותה נקודה) ותבינו את הרעיון, למקרה שהיה איזשהו ספק למה אני מתכוון. עדיין לא הבנתם? כולי קנאה.

בכל אופן, מאחר שאני מתעב בכל מאודי ונפשי קבוצות מהסוג הזה, אחרי זמן מה בקבוצה הזאת, עזבתי אותה, אבל לא עבר הרבה זמן והחזירו אותי אליה – דבר שבהתחלה נבע מהעובדה שהכל זאת, אני "אחד מהחבר'ה" ואני צריך להיות שם, אבל די מהר הפך לסוג של דאחקה. בכל פעם הייתי מנסה לצאת משם והיו מחזירים אותי. כמובן שבמידה מרובה היתה זו אשמתי – הרי הייתי יכול ללכת אל מנהל הקבוצה (שהיה בצוות שלי והיינו באחלה יחסים) ולהגיד לו שאני לא מוכן שיחזיר אותי יותר ושיפסיק להחזיר אותי לשם – אבל מעבר לזה שמדי פעם אנשים היו כותבים דברים אשכרה חשובים ומעניינים בקבוצה הזאת (הכמות הרבה של האנשים בקבוצה הזאת תרמה לכך שאיכשהו מידע רלוונטי יעבור בה מפעם לפעם), זה לא כל כך הפריע לי להיות שם. זה היה מטריד לעתים, אבל עשיתי את מה שכנראה רוב האנשים עושים במצבים כאלה – שמתי את הקבוצה על מיוט והמשכתי בחיי.

אבל בשלב מסוים סדרה של צירופי מקרים משונים שינתה הכל.

קודם כל, אחד מהעובדים בחברה חטף חיידק טורף בכליות (נדמה לי? איפשהו בבטן, זה בטוח), וקצת לאחר מכן שבץ מוחי, מה שהשבית אותו לחלוטין, גרם לכך שהוא יצטרך לעבור שיקום ממושך ופגע בתפקוד המנטלי שלו במידה ניכרת. זה עוד לא קשור. אני אגיע לזה.

בהמשך, הגיעה תקופה מסוימת בחברה בה התחילו לגעור באנשים על כך שהם לא עובדים באופן מספיק יעיל ושהם מתעסקים יותר מדי בשטויות. תאמינו או לא, אבל גם אותה קבוצת וואצאפ חופרת הועלתה כמקור לבעייתיות האמורה, וביקשו במפורש מאנשים להפסיק לבזבז בה זמן. בחיי. זה גרם לכך שלאט לאט התקשורת בקבוצה החלה להעשות יותר ויותר דלילה, כפי שקורה לרוב בקבוצות וואצאפ שמאבדות את הטעם שלהן, כאשר ברור לכולם שהשלב הבא הוא לעזוב את הקבוצה. כאן, אבל, היה עניין חריג, והוא העובדה שחלק מהאנשים בקבוצה היו עובדי עבר שכבר עזבו את החברה, ובקבוצה הזאת היתה התקשורת היחידה שלהם עם ה"חבר'ה הישנים" בצורה גורפת. אני מניח שאם מוסיפים את זה לעניין האינרציה, שאנשים בדרך כלל לא ממהרים לעזוב קבוצות וואצאפ, אלא פשוט נותנים להן להירקב זמן מה בטלפון שלהם אם בכלל הם עוזבים אותן, נבין את הסיבה לכך שהקבוצה המשיכה להתקיים, פה ושם מטפטפת איזו בדיחה דלוחה, פעם ביומיים שלושה, אבל לרוב דוממת.

זמן מה עבר, ומנהל קבוצת הוואצאפ האגדית התפוטר מהחברה (סיפור מעניין בפני עצמו, אבל קצרה היריעה, כמו שאומרים), דבר שהביא לירידה עוד יותר משמעותית בכמות ההומור הדלוח שהתפרסם בקבוצה הזאת, מאחר שעד אז הוא היה הספק העיקרי של הבדיחות הגרועות ש"פורוורדו" לקבוצה. התקשורת בקבוצה כמעט פסקה לחלוטין, ונראה היה שאפשר כבר להכריז עליה כמתה.

לפחות, ככה חשבתי.

זוכרים את ההוא עם השבץ שסיפרתי עליו קודם? ובכן, הוא ראה את עצמו כקשור מאוד לעובדים האחרים בחברה, ומאוד היה חשוב לו לנסות לשמור איתם על קשר, דבר שיצר מצבים מאוד מביכים בהם הוא היה כותב הודעות בסגנון: "שלום חברים אני מאוד אשמר אם תבקרו אותי תודה", ומתוך עשרות אנשים, אולי שני אנשים היו מגיבים לו תגובות אוהדות ונעימות (עד שאחרי מספר הודעות כאלה, גם אלה נפסקו והוחלפו בשתיקה מעיקה).

בקיצור, יום אחד, אותו מסכן התקין איזו אפליקציה של מילוי ציורי שחור לבן בצבעים על הטאבלט / טלפון שלו והתחיל להשתמש בה, ומאז הוא צובע ציורים שונים באפליקציה שלו ומשתף אותם עם הקבוצה.

וזהו. זאת הפונקציה של קבוצת הוואצאפ הזאת כיום. מישהו מוכה שבץ עם תפקוד מנטאלי נמוך שולח ציורים שהוא צבע לקבוצה של כמה עשרות אנשים, שלרוב, שותקים – כאשר אם מישהו עונה לו (ומפרגן לו על הציורים בצורה מאוד מחממת לב, יאמר לזכותו), זה בדרך כלל אותו מנהל קבוצה שכבר מזמן לא עובד בחברה הזאת.

מה שמעניין אותי בסיטואציה הזאת – ברמה הפסיכולוגית בשקל / אנתרופולוגית, לפחות – היא התחושה המשונה שאיבדתי את הלגיטימיות לעזוב את הקבוצה כרגע. זהו. אני תקוע שם לדיראון עולם. אני מקריח. אני מזדקן. אני נאלץ להסתכל על ציורים משונים ואקראיים שחד משמעית אין לי שום עניין לראות בטלפון שלי פה ושם. עוד דבר שהפך לחלק קבוע מהחיים שלי שאין לי מה לעשות לגביו.

כאילו, בסדר. אני יודע שאני מגזים. אני הרי יכול לעשות השתלות שיער – אבל לא, אני לא יכול לעזוב את הקבוצה הזאת. אני יכול לחשוב על זה, אבל תמיד אדע שאם אהיה הראשון שעזב את הקבוצה אחרי שהתחילה ההספמה המאסיבית של התמונות המצוירות, אני אהיה השמוק חסר הרגישות שעזב ראשון.

ואולי זה בסדר להיות השמוק הרגישות שעזב ראשון? הרי למי באמת איכפת ממישהו שעוזב קבוצת וואצאפ? העולם מתעניין בדברים דרמטיים ורציניים בהרבה מזה, על אחת כמה וכמה בתקופה הזאת – וזה עוד מבלי לדבר על זה שעם המזל שלי, למרות שיש לי מתחת לעשרה עוקבים לבלוג הזה (תאמינו לי, ספרתי), ואין לי כוונות רבות לפרסם אותו (בטח שלא עכשיו) ויש להניח שמתוך אותם עשרה עוקבים, חמישה אולי יקראו אותו, איכשהו, הפוסט הזה יגיע לעיניים של כל עשרות האנשים שנמצאים איתי בקבוצה, וכולם יחשבו לעצמם: "ג'יזס, איזה שמוק חסר רגישות" – מחשבה שעוד יותר מעצבנת אותי, למעשה, כי יש לי הרגשה שרוב האנשים שנמצאים בקבוצה הזאת חושבים, במידה כזו או אחרת, את אותן מחשבות שאני חושב עליה בדיוק (רק כנראה שהרבה פחות מכפי שזה עובר לי בראש, אני מתאר לעצמי). וחשוב לציין שאני כותב את זה בגלל שכבר קרה לי משהו כזה בעבר, אבל על זה בפעם אחרת, למטיבי הלכת שביניכם.

בכל אופן, אם אני חוזר לתחילת הפוסט, לנקודה בה התייחסתי ל"קוד הלא כתוב" שיש לעניין הזמינות בעידן הדיגיטלי, אז כאן מתווסף משהו חדש. אלמנט מסוים של שטח הפקר של מצבים חברתיים, נקרא לזה. קצת כמו ללכת לשבעה של מישהו עם קבוצה של חברים, ולא לרצות להיות הראשון שאומר: "טוב, אני צריך לזוז" מתוך רצון שלא להיתפס כאדם חסר רגישות (אח, אני היחיד חושב מחשבות כאלה, נכון?), רק שכאן, מדובר בחותמת שנשארת לדיראון עולם. זה קצת כמו שיימינג עצמי ויזום. אם אעזוב את הקבוצה כעת – אותה קבוצה שהתגלגלה במרוצת הזמן מקבוצת דאחקות בלתי מזיקה לקבוצת תמיכה באדם עם נכות מנטאלית, וזמן מה אחרי שזאת הפכה להיות הפונקציונליות היחידה של הקבוצה, הודעת העזיבה הראשונה תהיה: "Adam Maoz has left this group", יהיה זה אות קלון שיעיד בדיוק עד כמה חסר רגישות אני, אות שיישאר כחותמת עד בעולמנו הדיגיטלי, אפילו שבשורה התחתונה, אף אחד לא רוצה להיות שם. אף אחד לא רוצה לראות את הציורים האלה. כולם מרגישים לא נעים לראות אותם, אבל בכל זאת, כמה עשרות אנשים נמצאים שם, שמים את הקבוצה הזאת על mute, וכנראה נכנסים אליה פעם בכמה זמן, נותנים הצצה חטופה כדי להעיף את הנוטיפיקציות מהאפליקציה שלהם וממשיכים הלאה.

ובכל זאת, אני לא יכול שלא להסתכל על הזיקית / פרפר / המה-זה-לעזאזל-הדבר-הצבעוני-והלא-ברור-הזה-שאני-מסתכל-עליו-ברגעים-אלה-ממש-בטלפון-שלי ולחשוב על זה שאני צריך לעזוב את הקבוצה הזאת. אני מסתכל על הציור הזה עוד רגע ועל השתיקה המהדהדת שהתלוותה לו, וממשיך לחשוב על זה.

זאת, רבותיי, דילמת האסיר.

כמה מילים על קלוז'ר.

תמיד אהבתי לקרוא ספרים או לראות סרטים. אין בזה משהו מסעיר או יוצא דופן במיוחד – הרי הרבה אנשים אוהבים לעשות את הדברים האלה. אצלי, אבל, לעתים זה גובל באובססיביות מסוימת. אני לא יכול ללכת למקום כזה או אחר מבלי שיהיה לי ספר ביד, ואני נוטה לקרוא הרבה תוך כדי הליכה (לפעמים בלילה, כאשר אני מטה את הספר לכיוון פנס הרחוב הקרוב אליי בניסיון לשנורר ממנו מעט אור), דבר שכבר הפכתי לסוג של אמנות.

קל מאוד לומר שמדובר באקספיזם, וזה כנראה נכון במידה מסוימת – דבר שאינו לא לגמרי מדויק, והעובדה שאני לא פעם קורא ספרים קשים שעוסקים במציאות הקודרת יכולה להעיד על זה – אבל לאחרונה אני מבין שיש כאן משהו אחר, או ליתר דיוק, נדמה לי שאני מבין, כי בכל מה שנוגע לי עצמי, אני יכול רק להעמיד פנים שאני מבין משהו עד הסוף.

לסיפורים יש התחלה, אמצע וסוף. יש קו אחד שעומד במרכזם, והכל בהם מאוד ברור ומובן. ברור שיש כאלה שהם פחות ברורים או מובנים, או אחרים שהם יותר "נסיוניים" במבנה שלהם ואי אפשר להתייחס אליהם לפי מושגים ברורים של התחלה, אמצע וסוף, אבל העובדה היא שגם אותם מתחילים לקרוא בעמוד הראשון ומסיימים אותם באחרון. כל מה שיש בין לבין הוא התכולה שלהם – ולא עוד. גם אם הם לא ברורים לחלוטין, את כל המידע שניתן לחלץ ולפרש מהם ניתן למצוא אך ורק בהם, והכל תחום בהם בצורה מאוד מסודרת.

כשחיפשתי בגוגל את התרגום העברי למילה "Closure", הוא כתב לי: "סגירת מעגל", אבל משהו בזה הרגיש לי לא נכון. פספוס מסוים ממה שזה באמת. הרי מעגל מתחיל ונגמר באותה נקודה, וה"קלוז'רים" שאנחנו מחפשים נמצאים בנקודות שונות מאוד מאלה בהן התחלנו. בדרך כלל גם אנחנו לא מגיעים אליהן. ואולי זה רק אני שלא מסוגל לכך.

כי בסופו של דבר, המושג הזה, "קלוז'ר", מתייחס למערכות יחסים, ברובו, ומערכות יחסים אף פעם לא מהוות מעגל. אם הייתי צריך לאפיין אותן בתור צורה גיאומטרית, הן כנראה היו דומות למשהו כזה:

בחיי שזאת צורה

וכזה דבר קשה לסגור. אתה לרוב לא לגמרי בטוח איפה הצורה הזאת מתחילה, אז ודאי שלא תדע לסגור אותה. הנה עוד מספר קודקודים שקפצו להם משום מקום, מייצרים להם מספר פינות משוננות משום מקום. הנה חלק עגול ורך שמחליק בעדינות כמו מגלשה בגינה ציבורית לילדים. הנה עוד קווים, שנראים לכאורה שהם לא מחוברים בכלל לצורה הזאת, ואתה צריך להתחקות אחריהם כדי להבין מאיפה הם הגיעו ולאן הם הולכים. עלייך לתפוס בחוזקה אחד מהם ולמשוך אותו, ולפתע תגלה חלק חדש מהצורה הזאת שכבר הספקת לשכוח מקיומו. והנה החלק הכי גרוע: הצורה משתנה כל הזמן. עיפרון הרגש ממשיך בכל רגע נתון לצייר לו על משטח הזמן קווים אבסטרקטים שהיו גורמים לפיקאסו למלמל בהשתאות.

כי מערכות יחסים ממשיכות תמיד. גם כשהן לא. שום דבר לא באמת נגמר. גם כשהוא כן. אני עדיין תוהה לעצמי מה עלה בגורלה של מישהי שהייתי מתכתב איתה לפני כמעט עשרים שנה, כשיום אחד פשוט הפסקנו להתכתב, ככה סתם – אפילו שאני יכול לדבר איתה בפייסבוק מתי שאני רק רוצה. הרי זה לא יקרה. האפשרויות הבלתי פוסקות של צורות תקשורת שלי עם אנשים והמחשבות שלי עליהם או שלהם עליי חיות בהרבה מאשר המציאויות שלהן בעולם הזה, והחיים המדומיינים האלה מטילים צל על כל דבר אמיתי. הרי, מה יותר חזק ממני והמחשבות שלי בעיניי עצמי? כל הגישה שלי לעולם הזה מתווכת על ידי מחשבותיי, רגשותיי וכל מה שאני מהווה, לכל כן מאבק בעצמי ובצורות המתנחשלות של כל מערכות היחסים שהיו, יש, יהיו והלא קיימות שאני חווה הוא חסר כל טעם. אני פשוט צריך לתת להם להמשיך לגעוש במוח שלי, עד שישקטו להם.

אני תמיד אחשוב שהייתי יכול להיות טוב ממה שהייתי. שהייתי יכול להתנהג אחרת. שהייתי צריך להתנהג אחרת. שאני מגזים בתגובות שלי. שאני לא מגיב מספיק לדברים. שאם הייתי עושה X אז היה קורה Y ולא Z. תמיד אשפוט את עצמי ואשים את עצמי תחת זכוכית מגדלת ענקית ואחשוב ששגיתי, ושאין לי באמת דרך להתמודד עם אנשים שהם לא אני באופן נכון. אני בקושי מסוגל לעשות זאת עם עצמי.

ולכן, בסופו של דבר, אחרי שהצורות העקומות והמדומיינות של כל ה"מה אם"ים שקיימים במוחי הקטן מפילות אותו לברכיי, אני מוצא את עצמי פותח ספר ומתחיל לקרוא.

כי כל ספר, בין אם הוא מעולה או נוראי, יש את המעלה הפשוטה שאי אפשר לקחת ממנו:

הוא מתחיל, יש לו אמצע, ויש לו סוף.

כמה מילים על דמיונות שווא.

לאחרונה, משתקוותיי המציאותיות גזו להן, זן מוחי חומר בערה חדש: דמיונות שווא. זהו דלק מסוכן, שכן הוא אמנם מפיץ אור רב וחום מספק ביותר, אבל גם מתכלה מהר להפליא, ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי חוזר לקיפאון המציאות. ובכל זאת, קשה לי שלא לאגור עתודות של דמיונות שכאלה, דבר שמונע מבעדי לרעוד מקור חוסר התכלית שמקיף אותי מכל עבר.

כך, למשל, אני הוזה לי שבשבוע הבא, כאשר אהיה בשירות מילואים בצפון השומרון, אזהה מחבל מנסה לדקור חקלאי, אירה בו ואציל חיים, אך לא לפני שאדקר בעצמי במהלך המאבק. בעודי מאושפז ב"הלל יפה" יבואו לראיין אותי וישאלו אותי איך אני מרגיש. "זה לא נעים במיוחד," אענה להם עם חיוך משועשע, "אבל לפחות נדקרתי ברגל ימין ולא שמאל. גם ככה יש לי נקע ברגל הזאת, אז לפחות הרגל הזאת 'אוגרת' את כל התחלואות."

-"מה זאת אומרת נקע?" תענה העיתונאית הג'ינג'ית, ואסביר לה בקצרה שנקעתי את הרגל מעט לפני שירות המילואים, אבל מהיכרותי עם עצמי ידעתי שהיא תחלים יחסית מהר, ולא רציתי לגרום לכך שיצטרכו להביא מישהו מהבית כדי למלא את מקומי. עיניה של העיתונאית יפערו בתדהמה בעודי מספק לה את ההסבר, ובעוד שהגיוני שהיא תשאל, למשל, איזה מין חוסר אחריות זה להימנע מללכת לרופא ולסכן גם את עצמי וגם את חייהם של אזרחים שבטחונם תלוי בחייל צולע ומדדה, היא תשבח את העדר האנוכיות היוצא מן הכלל שלי, ותגיד שאנשים כמוני הם זן נדיר במדינה הזאת. "אה, שטויות," אענה לה עם חיוך מבוייש.

למחרת תתפרסם כתבה קטנה באחד העיתונים הגדולים, ושבועיים לאחר מכן, ריאיון מקיף עמי שיתאר את הסיפור המלא: מי הוא אדם מעוז? מי הוא אותו חייל קטן שבסך הכל ביצע את תפקידו, ולא נתן לנקע ברגלו לעצור אותו מלהגן על המדינה? אני אשמור על טון מבוייש וחצי צנוע, אבל לא באמת, ואגיד משפטים כה שחוקים שתמיד רציתי לומר מבלי להתכוון אליהם כמו: "טוב, נו, הרי כל אחד היה עושה את אותו הדבר". אור מסמא של צדקנות יוקרן מהנפש שלי בצורה כה חזקה לאורך הריאיון, שהעיניים שלי יתכווצו, והמראיינת תניח שזו תגובה לכאב שאני חש ברגל שלי. היא תטעה, כמובן, אבל אני לא אטרח לתקן אותה.

במהלך הריאיון, שכחתי לציין, יזרק גם כבדרך אגב משפט בסגנון: "טוב, אני בטוח שהחוויה הזאת תוכל לשמש אותי בספר הבא שאכתוב." – "רגע, ספר?!", תבוא השאלה, ואני כבר אקח נשימה עמוקה ואתחיל לחשוב מאיפה להתחיל לדבר על הספר שכתבתי ועל כל התוכניות שנלוו אליו, ואראה כיצד לפתע אותו סיפור מלא שאני הוזה במוחי משנה את דמותי מחייל אמיץ ומודל לחוסר אנוכיות לכזה שהוא גם איש רוח, אמן ויוצר. אני מסתכל עוד קצת קדימה ורואה כיצד מירי רגב – כי למה לא – תבוא לבקר אותי בבית החולים ותברך אותי על גבורתי לנוכח האויב, ואני אלחץ את ידה תוך גלגול עיניים, דבר שמצלמות הוידאו לא יפספסו ושיהפוך לשיחת היום בערוצי התקשורת השונים, כאשר חלקם יציגו אותי כגיבור והאחרים כמזלזל בממשלת ישראל ובכבוד שזו בוחרת להעניק לי. כאשר אקבל שיחת טלפון מתוכניות רדיו ביום למחרת וישאלו אותי מה היתה משמעו של אותו גלגול עיניים, כבר תהיה לי תשובה מוכנה מראש –

אבל לפתע, רגע לפני שהתשובה השנונה מגיעה, הדלק מתכלה, ואני מוצא את עצמי בחזרה בביתי, יושב מול המחשב, מעסה באיטיות את הרגל הנקודה שלי ונזכר שאני צריך ללכת להכין מרק כי הבטחתי לעצמי ולאישה שאעשה זאת, וכי בסופו של דבר לא יהיו לי עוד הזדמנויות רבות לאכול אוכל ביתי שכזה לפני שאלך למילואים. אני מפרסם את הפוסט הזה, קם ממקומי, ומרגיש את הקור שוב הולך ופושה בגופי.

כמה מילים על חפצים.

זה תמיד קשה לכתוב משהו אחרי תקופה ארוכה בה לא כתבת דבר. עברה כמעט שנה מאז כתבתי את הפוסט האחרון הזה, וכשאני קורא מחדש את הכתוב בו, אני חושב לעצמי שזה מעניין שגם הפעם אני רוצה לכתוב על זיכרון, למרות שכל כך הרבה זמן עבר מאז. אולי זה קשור. כנראה שזה לא.

אתם מכירים את זה שאתם מגיעים למקום שלא הייתם בו זמן רב, ויש לו איזושהי משמעות נוסטלגית מבחינתכם? הבית שגדלתם בו בתור ילדים? הרחוב שהייתם הולכים בו תמיד לבית הספר, או לגן? תמיד מגיע הרגע הבלתי נמנע בו מתגלה שמשהו השתנה. בית מסוים נהרס, והוקם אחר במקומו. שתלו שדרת עצים, או שהרסו את כל המדרכה ושמו פסלים של סוסים מגוחכים על המדרכה החדשה שבנו שם (בחיי שאני לא ממציא את הדוגמה האחרונה). לא תמיד השינוי כה דרמטי, אבל לרוב משהו משתנה. זה בלתי נמנע, בסופו של דבר. החיים מורכבים מהרס והתחדשות בלתי פוסקים, לטוב ולרע.

אבל אולי מוטב שאזנח את מה שנראה כמו משפטים שגנבתי מלאו דזה, ואגיע לנקודה. הנקודה היא ששינויים כאלה תמיד מרגישים – כמובן, אני יכול לדבר רק בשם עצמי מהבחינה הזאת – כמעין פגיעה בזיכרונות שלנו. מקומות שהיו שייכים לילדות שלנו והמשכנו מהם הלאה נשארים קפואים בזמן במוחנו, כל אחד מהם מגלם בתוכו אירוע סמלי וחשוב שקרה בו; המקום בו עשינו את מדורת ל"ג בעומר הראשונה שלנו עם החבר'ה, הפעם הראשונה שהברזנו מבית ספר, הנשיקה הראשונה. קלישאות שנראות כאילו לקחתי אותן מסרט ישראלי סוג ג' משנות ה-70, אבל אתם מבינים את הרעיון שאני מנסה לחתור אליו.

לכן, התחושה שהזיכרונות האלה נפגעים – בעצם, אקצין זאת ואכתוב "נבגדים" – על ידי המציאות, יכולה הרבה פעמים להכאיב לנו עד מאוד, כי היא מזכירה לנו כמה הזיכרונות האלה ארעיים וניתנים לטשטוש בקלות רבה. אנחנו יכולים להגיע למקום מסוים בו התנשקנו עם מישהי מתחת לעץ אקליפטוס גדול, ולפתע עץ האיקליפטוס אינו שם יותר, כאילו העץ עצמו מעיד על היות האירוע, ואם אנו היחידים שאמונים על הזיכרון שלנו, והמציאות אינה משתפת עמו פעולה, איך באמת אפשר לסמוך עליו?

עם מקומות, כל הנושא של זיכרון הינו בעייתי במידה מסוימת, כי ברוב המקרים הוא אינו בשליטתנו. אם אנו מגיעים לאיזה פארק ציבורי בו היינו מבלים חלק ניכר משנות ילדותנו ומגלים שהרסו אותו ופתחו שם סניף של "מקדיוויד" (למרות שאני מודה שהסיכוי שדבר שכזה יקרה הוא פחות מבלתי סביר), אין לנו יכולת לעשות דבר בקשר לזה. אנו יכולים להפגין התמרמרות מסוימת ולסנן מבעד שפתותינו: "אח, מה קרה לימים ההם? אתה זוכר את הפארק ההוא, שהיינו רצים על המגלשות מהכיוון ההפוך ומרגישים מגניבים בגלל שאף אחד לא היה עושה את זה חוץ מאיתנו?", אבל זה הכל. המציאות לא נוטה לסייע לנו ביכולת לשחזר את זיכרונותינו ולהשאיר אותם חיים במוחות שלנו. למעשה, המוחות שלנו עצמם לא בדיוק נוטים לעזור לנו בקשר לזה. הרבה פעמים זה מרגיש שהם עושים לנו טובה אם הם מספקים לנו את התשובה לשאלה: "לעזאזל, השארתי את הגז דלוק?".

זו, אם לקשר את זה רגע אל הפוסט הקודם בצורה חזקה יותר, אחת מהסיבות שאנשים חשים צורך לצלם מקומות שונים כאשר הם מטיילים, אפילו אם אלה מקומות תיירותיים שצולמו כבר מיליוני פעמים. מגדל אייפל כנראה כבר צולם מכל זווית אפשרית, אך נדיר יהיה למצוא אדם שייסע לשם בלי להצטלם עם המגדל ברקע, כאשר הוא עומד מלפנים עם חיוך מטופש מתנוסס על פניו. החיוך לכשעצמו אינו מהווה תנאי מחייב, אבל ברור שהכוונה היא לכך שכל אדם חש מעין צורך לתעד את הרגע שהוא היה שם, כדי שכעבור זמן רב הוא יוכל להגיד: "הנה! הייתי שם! והנה מגדל אייפל, מאחוריי!". אפילו אם המגדל עצמו ייעלם ויוחלף באנדרטה בצורת תיש ענקי, הרגע ההוא במקום ההוא עם אותו אדם יישארו נצורים לנצח, כזיכרון וכעובדה מוגמרת, באותה התמונה.

מה שמעניין מאוד בכל הסיפור הזה (אותי, לפחות, ואני מקווה שגם אתכם, אחרת כנראה שתתעייפו בקרוב ותעדיפו לחזור ולרפרש את הפייסבוק שלכם, או משהו בסגנון), הוא שדבר פיזי ומוחשי, תמונה (למרות שכיום רוב התמונות שלנו נמצאות במדיה דיגיטלית, למרות שאף הן, בסופו של דבר, מתקיימות בתוך דברים פיזיים ומוחשיים – מחשבים, סמארטפונים וכו'), מהווה הרבה יותר ממה שהיא בפועל. היא מקושרת באופן ישיר לזיכרונות שלנו, וכאשר נצפה בה, היא ככל הנראה תעורר בנו זיכרונות אסוציאטיביים, ואלה יהיו עשויים לעורר אצלנו רגשות כאלה או אחרים. עצב, שמחה, לעתים שניהם בו זמנית.

יש משהו מאוד מיוחד בערך הרגשי של חפצים, בעיניי. זה משונה לחשוב על זה שאנו יכולים להיקשר לדברים רק בזכות הזיכרונות שהם מכילים בתוכם עבורנו, דבר שמקנה להם ערך בל יתואר. זה בעיקר משונה כשחושבים על כך שיכול להיות דבר מה שלכשעצמו הוא חסר ערך חומרי לחלוטין, כמו כרית נוי או שרשרת זולה, אבל אובדן אותו הדבר יכול להיות נורא ואיום עבור בעליו, שכן הוא יכול "להכיל" בתוכו זיכרונות מסוימים, בדיוק כמו תמונה או מקום, כפי שהתייחסתי לאלה בתחילת הפוסט.

תחשבו על זה רגע: נניח שאתם חוזרים הביתה ממקום כזה או אחר, וכאשר אתם מגיעים, אתם מגלים שהוא עולה בלהבות בגלל ששכחתם לכבות את הגז (כי המוח שלכם לא ענה לכם כראוי על השאלה מלפני ארבע פסקאות). יש לכם אפשרות להיכנס לרגע קט ולהציל דבר אחד, ודבר אחד בלבד. מה תצילו?

אני מנחש שרובכם הייתם עונים: "את המחשב", מהסיבה הפשוטה שהוא מכיל את הכמות הגדולה ביותר של "זיכרונות" שיש לכם צורך בהם. כמובן שכאן הכוונה יכולה להיות גם לענייני עבודה ודברים שהסיבה להצלתם היא פחות נוסטלגית ויותר פרקטית, אבל אני עדיין בוחר לנחש שאם הייתם צריכים לבחור בין הצלת דבר מה בעל ערך כספי לא קטן – טלוויזיה HD בגודל 46 אינץ', נניח – לבין הצלת דבר מה שהוא לא כל כך יקר, אבל יש לו ערך "זכרוני" רב מבחינתכם, ואין לו תחליף, כמו אלבום תמונות מילדותכם שמעולם לא סרקתם ואין לכם את התשלילים שלו, כנראה הייתם בוחרים בדבר השני – ולא בגלל שסחיבת טלוויזיה ענקית במורד המדרגות בזמן שלהבות אש מלחכות לכם את הגב זה קצת יותר מסוכן (למרות שזה נימוק לגיטימי לחלוטין).

השורה התחתונה כאן, בעיניי, היא שאין דבר בעל ערך גדול יותר מהזיכרונות שלנו, שכן הם אינם ברי החלפה, מה שהופך את הערך שלהם לעצום בעינינו, ובעינינו בלבד. אני כנראה לא מחדש לכם יותר מדי עם המשפט הזה, אבל יצא לי להרהר רבות במהלך התקופה האחרונה לגביו, ובעיקר באשר לשאלה – מה הוא באמת הערך של זיכרונות? מה הייתי מוכן להקריב עבורם?

שאלה משונה, אמנם, ואכן יצא לי לחשוב עליה בהקשר די משונה. לפני כמה חודשים – בספטמבר, ליתר דיוק, נסעתי לסין, לכמעט חודש ימים. מעבר לכך שיש לי הרבה מה לומר על הנסיעה הזאת, ואת זה עליי לכתוב בפוסט אחר ביום מן הימים, סיפור אחד קופץ למוחי מעל לשאר הסיפורים. לכן, אעצור לרגע מתהיותיי, ואספר לכם סיפור קצר, כאתחנתא. תהנו.

הסיפור על הדובי

ראיתם את הסרט "אמלי"? אם לא, אני ממליץ לכם בחום לראותו. יש שם קטע אחד שקפץ לי לראש, בו גיבורת הסרט גונבת גמד גינה מהחצר של אביה, ושולחת אותו לטיול מסביב לעולם, כאשר הוא "שולח" לאביה גלויות בו הוא מצולם על רקע אתרים מפורסמים שונים ממסעו. אתם מוזמנים לראות את הקטע הזה כאן, אגב: http://youtu.be/8LuUM4z9l0M.

החלטתי לעשות דבר דומה. לקחתי דובי קטן שהיה לי מאז שהייתי ילד לנסיעה, והחלטתי שאני מצלם אותו על רקע אתרים מפורסמים שונים בסין, בשביל השעשוע של העניין. חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות דרך הרבה יותר טובה לתעד אותם, מאשר לעמוד מלפנים עם חיוך מטופש נסוך על פניי (אם כי כמו תייר טוב, בחלק מהמקומות לא יכולתי למנוע מעצמי לעשות גם את זה).

היה נחמד, כל העסק הזה. הדובי, שהיה ברשותי בערך מאז שאני זוכר את עצמי, די שיתף פעולה עם כל העסק, ובכל מקום בו הוצאתי אותו וצילמתי אותו, היה ניתן לראות כל מיני סינים מבולבלים נועצים בי מבטים משועשעים ותוהים לעצמם מה האידיוט הזה, רוצה לומר, אני, חושב לעצמו.

בסופו של דבר, הגענו לבייגי'נג, ומשם נסענו לחומה הסינית – לחלק ממנה, לפחות, שפתוח לתיירים, ונקרא מיוטניו. כאשר הגענו לשם, היה זה יום סגרירי ונעים שכזה, וערפל עצום כיסה את ההר עליו עומדת החומה. כאשר מסתכלים על האיזור במבט אווירי, מדובר במרבד עצים ירוק ועצום שכמעט בולע את החומה, שנראית כקו אפור ומתפתל, בתוכו.

(אני מניח שהייתי יכול לצרף לכאן תמונה שתתאר זאת בצורה הרבה יותר פשוטה, אבל התיאור הציורי שכתבתי כאן מאוד מוצא חן בעיניי).

אחרי הליכה של כחצי שעה במדרגות מתפתלות ותלולות, הגענו למגדל שמירה (כאלה הזדקרו להם כל כ-50 מטרים, להערכתי), והחלטתי שזו תהיה נקודה מתאימה לצלם את אותו דובי, שכאן, אני כבר יכול לציין, היה דובי חום וקטן יחסית, שבמקור ענד סרט אדום על צווארו, אך אני התרתי אותו וכרכתי אותו סביב מצחו, וקראתי לו "רמבו דובי" בהתאם.

זה נראה לי נכון באותו הזמן.

בכל אופן, העמדתי אותו על חלון מגדל השמירה, והתכוננתי לצלם אותו על רקע החומה שהתפתלה מתחתיו למרחקים, כאשר משב רוח עז העיף אותו מטה. בת זוגי רצה אליי במהירות כאשר היא שמעה אותי זועק בקול, ורגע קל לאחר מכן, רצנו שנינו אל צד החומה והשקפנו למטה. ושם, חמישה מטרים מתחתינו, יכולנו לראות אותו שרוע על גבו, לצד החומה.

בנקודה הזאת כדאי שאציין שהחומה עצמה היתה משומרת ומשופצת למדי, אך כל מה שהיה סביבה, התוהו ובוהו של העצים הירוקים שהקיפו אותה, צמח באופן פראי לחלוטין. ידענו שיש נקודות בהן היה ניתן לרדת מהחומה ולחצות אותה לצד השני (במילים אחרות, נקודות עם שערים, נו), אבל הקרובה ביותר נמצאה במרחק של כ-100 מטר מאיתנו, ובניגוד לחומה בה היו מדרגות והיתה מרוצפת כהלכה, לא היה לי מושג על כמה מצוקים אצטרך לטפס כדי להצליח להגיע לאותה נקודה לאחר שארד מהחומה, ואם בכלל אוכל להגיע לשם בלי מצ'טה, לנוכח סבך הצמחייה המטורף שחיכה לי מבחוץ.

אני נעמדתי בצד, מנסה להפנים את הטעות הנוראית שעשיתי. חשבתי לעצמי על כך שאותו דובי שהיווה חלק כה בלתי נפרד מהילדות שלי נמצא שם, למרגלות החומה הסינית, במרחק של בסך הכל  חמישה מטרים ממני, ועליי להגיע אליו, אבל איך אני יכול לעשות את זה?

בנקודה הזאת בת הזוג קראה לי. היא הראתה לי חלק מסוים מהחומה בו היתה מעין בליטה, והייתי יכול לטפס ממנו מטה בצורה שתביא אותי ממש אל הדובי, כך שאוכל להציל אותו בקלות רבה. "את בטוחה?", אמרתי לה, "מה אם אחליק משם? אני עוד אוכל לשבור את המפרקת". וגם אם לא, חשבתי לעצמי, מה הסיכוי שאוכל להצליח לחזור בחזרה למעלה? לא בדיוק היו אנשים שהיו יכולים לעזור לי במשימה הזאת. היחידים שהיו שם היו תיירים, שלא נראה לי הגיוני לבקש מהם סיוע במשימה שכזאת, שמעבר שלהיותה מסוכנת, היתה עשויה להיראות לכל אדם שאינו אני מטופשת להחריד.

אבל חשבתי על זה. בחיי שחשבתי ברצינות על טיפוס מטה מגובה חמישה מטרים תוך שימוש בזיזים חלקלקים כדי לרדת מהחומה הסינית, כדי לרדת להציל דובי שבילה עמי חלק ניכר מהילדות שלי, כאשר ברגע שהייתי מגיע אליו, לא היה לי מושג כיצד אצליח להגיע בחזרה אל החומה.

בינתיים התקרבה משפחה סינית קטנה לכיווננו. אמא ושני ילדים קטנים, אני זוכר. הגדול שבהם לא היה יכול להיות מבוגר מגיל 10. הם הסתובבו עם מקלות הליכה, וכאשר הם הסתכלו מהחומה, הבחינו בדובי וראו אותי עם הבעה עגומה להחריד על פניי, הם לא יכלו שלא להבין מה קרה (טוב, עזרה העובדה שפגשנו בדרכנו שתי צרפתיות ממוצא סיני שכנראה הסבירו להם מה קרה).

בשלב הזה התרתי את שרוכי הנעליים שלי, לקחתי את מקלות ההליכה שלהם (ברשותם, כמובן), ענף ענקי וארוך שנשבר מאחד העצים שמצאתי לצד החומה (בצד הלא נכון, כמובן) ומטריה, וקשרתי את כל אלה יחד כדי ליצור מנוף ענקי, שהסתיים במטריה הפתוחה. נסו לדמיין גרסה עלובה ומאולתרת של אחד המתקנים האלה שיש לרוב באולמות משחקי וידאו – אתם יודעים, המתקנים האלה בהם יש מנוף שמנסים להרים בעזרתו בובה כזו או אחרת, אבל הוא אף פעם לא מצליח לעשות זאת ותמיד שומט אותו ברגע האחרון? זה היה אפילו יותר גרוע.

הבעיה היתה שבגלל שהמתקן כלל ענף, שני מקלות הליכה ומטריה פתוחה שהיו קשורים זה לזה על ידי שרוכים – וכל העסק היה באורך של יותר מחמישה מטרים – היא מאוד קשה להחזיק אותו בצורה יציבה, שלא לדבר על לשלוט בו. מעבר לזה, היתה רוח, שאמנם לא היתה כל כך חזקה, אבל היא בהחלט לא סייעה ליכולת שלי לשלוט על המתקן הזה כראוי, אבל בחיי שניסיתי.

בשלב הזה, קבוצות שונות של תיירים התגודדו לצידנו לפרקים וניסו להבין מה לעזאזל קורה שם. מישהו שאל אותי מה נפל שם, בהתעניינות דואגת, ועל כך בת זוגי טרחה לענות מהר שנפל שם דובי. כאשר ראיתי שהוא זוקף את גבותיו לנוכח העובדה שגבר בן 28 משקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לנסות להציל את הדובי שלו, עניתי לו במהירות שהוא שייך לאח הקטן שלי שסובל מתסמונת דאון, ולא היה יכול לנסוע לשם בעצמו.

כמובן שזה היה שקר גס.

"אוי", ענה התייר בעצב, ואני המשכתי בשלי.

הצלחתי לגעת בדובי, ואפילו לסובב אותו קלות, אבל לא הצלחתי להשחיל את המטריה תחת גופו כך שאצליח להרים אותו. המשקל של המתקן היה כבד בין כה וכה, והמשימה הזאת, גם אם היתה אפשרית, היתה מעבר לגבולות יכולותיי.

לאחר שנכנעתי וזרקתי את המנוף המאולתר לצד, לאכזבת התיירים שהתגודדו סביבנו, בת הזוג הציעה שוב שאנסה לטפס מטה להציל אותו. שתקתי. בחיי שלא היה לי מושג מה לענות. עדיין אין לי.

אני זוכר את הרגע ההוא טוב מאוד. הרגע בו חשבתי לעצמי – הנה דבר שמייצג בעיניי חלק עצום מזיכרונות הילדות שלי. האם אני מוכן להסתכן בפגיעה עצמית כדי להציל חלק מהזיכרונות שלי? האם זה באמת שווה את זה? אם לא, מה אני כן מוכן לעשות עבור הזיכרונות שלי? האם הזיכרונות שלי שווים הצלה, בצורה כזאת? האם אין בניסיון ההצלה של הזיכרונות ערך גדול יותר מהזיכרונות עצמם?

אני יודע שחלק מהשאלות האלה נראות מטופשות להחריד למתבונן מהצד. זה בסך הכל דובי, אתם עשויים לחשוב לעצמכם, ואתם צודקים, אם זה אכן מה שאתם חושבים, וזה אכן מה שחשבתי לעצמי גם באותו הרגע, בו ניסיתי להחניק את העצב הרב ואת מה שאותו עצם דומם קטן, חום ומרופד ששכב למרגלות החומה הסינית ייצג עבורי, אבל לא יכולתי. ידעתי מה הוא מייצג עבורי, ואיך הייתי יכול להתנתק מאותו ייצוג בקלות כזאת? מה אני, אם אני מסוגל להתנתק מהזיכרונות שלי ואם הייצוגים שלהם בכזאת קלות?

נחזור לסיפור.

בשלב הבא ירדנו מהחומה, וניגשנו למשרד התיירות של החומה, או מה שזה לא היה, שהיה ממוקם לצידה. בעזרת הצרפתיות-הסיניות שפגשנו, ניסינו להסביר להם ש"חפץ חשוב" שלנו נפל מהחומה, ושאנו מנסים להציל אותו, ורצינו לדעת אם יש אפשרות לעשות זאת בעזרתם בצורה כזו או אחרת. היה מגדל מסוים עם מצלמות אבטחה שהיה ממוקם מחוץ לחומה, יחסית קרוב למקום נפילתו של הדובי, כך שתיארנו לעצמנו שאם מישהו הצליח להגיע לשם לצורך התקנת המצלמות, ודאי אפשר לעשות זאת שוב.

שלחו אותנו אל איש אבטחה סיני בגיל שהיה יכול להיות ארבעים או חמישים וחמש. הסינים די בעייתיים כשזה מגיע לזיהוי הגיל שלהם. הוא עמד מולנו, אני ושלוש בחורות צעירות וחמודות למראה. איש כבד גוף ומבט רציני על פניו, שמשום מה אני זוכר אותו עם סיגריה משורבבת מזווית הפה שלו, אפילו אם אני לא בטוח אם באמת היתה לו סיגריה שם או לא.

אחת הצרפתיות-הסיניות הסבירה לו מה קרה, ואמנם אני לא מבין גדול בסינית (זאת אומרת, בכלל לא, כמובן), אבל כאשר הוא שאל דבר מה ושתי הצרפתיות-סיניות (ובעקבותיהן גם בת הזוג) הצביעו עליי, לא היה לי ספק באשר למה ששאל. אין כמו להיות עם שלוש בחורות, וכאשר איש אבטחה סיני מגודל שואל: "למי שייך הדובי?", מסתבר שדווקא הגבר הצעיר עם הזיפים הוא הבעלים. הרי זה מתבקש, לא?

הסתבר שאין דרך להגיע לשם, מעבר לדרך המקורית: לצאת מאחד השערים של החומה, ולעשות דרך חתחתים כדי לנסות להגיע אל הדובי מבעד לצמחיה הסבורה והמצוקים התלולים. בנקודה הזאת החלטנו לוותר, מאחר וידענו שנפספס את האוטובוס האחרון לבייג'ינג אם נחליט לעשות זאת. הודינו לאיש האבטחה (שכנראה מאז צוחק עליי תוך משחק מה-ג'ונג אקראי עם חבריו מדי פעם עד היום), ועזבנו את המקום.

את הנסיעה חזרה לבייג'ינג העברתי בתחושת אבל עזה. בכיתי והכל. זה היה מאוד סקסי. הרגשתי שחלק מהילדות שלי מת. כאילו ויתרתי עליו, בעצם זה שלא ניסיתי מספיק להציל אותו. אני יודע שזה נשמע מטופש; אני הרי זוכר דברים רבים מהילדות שלי גם בלי שיהיה לי את המסמן הספציפי הזה עבור זיכרונות מהם, אבל משום מה הרגשתי שעדיין עשיתי איזשהו ויתור שלא היה עליי לעשות. שלא נלחמתי מספיק עבור הזיכרונות שלי.

עכשיו, כשאני תוהה לעצמי מדוע בעצם אני כותב את הפוסט הזה בצורה בה אני כותב אותו, אני מבין שכל החלק הראשון בה לנסות לתת רציונליזציה לדבר שאני לא בטוח שניתן לעשות לו. ישנו סיכוי של ממש שאני סתם אדם משונה וקשור לחפצים כמו ילד קטן. זה בסדר, אני מניח.

לסיפור הזה יש סוף הזוי, אבל זה רק הולם, לנוכח תוכנו ההזוי עד כה. זמן רב לאחר שחזרתי מסין, החלטתי שאמצא תחליף לדובי הזה – תחליף מדויק, זאת אומרת. אמרתי לעצמי שודאי צריכים להיות דובים נוספים כאלה שניתן לקנות, ואם אמצא אחד שיראה בדיוק כמו הקודם, אז הוא יוכל להוות תחליף ראוי עבורי.

החיפושים לכשעצמם היו משעשעים, שכן בזכותם גיליתי, למשל, שקיים אדם שעבודתו היא לתמחר דובים לפי הזמן בו יוצרו, החברה שייצרה אותם והפגמים שיש בהם. גיליתי גם שקיים מגזין חודשי שמתייחס לדובים – שלא יהיה ספק, אני מדבר על דובי צעצוע בלבד. Teddy bears – אה, וקיים מנוע חיפוש באינטרנט שמיועד אך ורק לחיפוש דובים שכאלה. בחיי.

בסופו של דבר, איכשהו הצלחתי למצוא את הדובי הזה. זה לקח זמן רב, אבל הסתבר שמישהי בקנטאקי מכרה את אותו דובי באיביי בדיוק בזמן שחיפשתי, ושזה דובי שייצרו רק בשנות ה-80, מסתבר. אז קניתי אותו, כמובן.

כאשר הדובי סוף סוף הגיע לארץ, פתחתי את אריזת הקרטון בה הוא הגיע, וגיליתי שהדובי המדובר הוא למעשה גרסה גדולת מימדים של הדובי המקורי שהיה לי. גרסה גדולה פי אחד וחצי ממנו, למעשה, אבל חוץ מזה – אותו הדבר.

ועכשיו, כשהוא נמצא פה לידי, אני תוהה לעצמי – האם הוא באמת יכול להחליף כמסמן זיכרונות את הדובי המקורי? האם אני מסוגל להסתכל על הדובי הזה, שלמעשה זהה לחלוטין לדובי המקורי מעבר לכך שהוא גדול יותר, ולחשוב על הזיכרונות שהדובי המקורי היה מעורר אצלי? התשובה היא לא, לדאבוני, אם כי אני תוהה לעצמי אם ה-"לא" הזה נובע מעצם הגודל השונה בין שתי הבובות, שמדגיש את השוני של הדובי הזה מהמקורי, או שמא מעצם זה שאני פשוט יודע שזה לא אותו אחד, ושהדובי המקורי שרוע כעת למרגלות החומה הסינית, אם הוא לא נאכל עדיין על ידי סנאים, או משהו כזה.

אבל זה מעבר לזה, לדעתי. העובדה היא שבסופו של דבר, בכל פעם שאני מסתכל על הדובי החדש (רמבו דובי 2.0, אם תהיתם), הזיכרונות שצפים במוחי באופן חי במיוחד הם דווקא הזיכרונות על "מותו" של הדובי המקורי, על אותם רגעים בחומה הסינית; רגעי הנפילה, ניסיון ההצלה שלו בעזרת המנוף המקגיווירי המאולתר, העמידה מול איש האבטחה הגברתן, אותה נסיעה עצובה ושקטה באוטובוס חזרה לבייג'ינג. אין מה לעשות. אני מניח שיש גבול לדרכים בהם אני מסוגל לרמות את המוח שלי, ובסופו של דבר, הוא יודע בדיוק לאילו זיכרונות הוא צריך לקשר חפצים כאלה או אחרים, ולאילו לא, ובכל מקרה הוא לא מותיר לי ברירה גדולה מדי בקשר לנושא הזה.

מלבד זאת – אולי התוצאה של כל הסיפור הזה היתה חיובית, כשמסתכלים עליו בצורה כללית יותר. אולי איבדתי משהו שסימל עבורי את הילדות שלי בצורה חזקה מאוד, אבל כתוצאה מכך זה הרווחתי זיכרונות אחרים, משונים וחזקים יותר. אפשר להתווכח על אילו מהזיכרונות הללו שמחים יותר, טובים יותר או "יותר ראויים" להיזכר, אבל זה לא רלוונטי בכל מקרה, כי ההחלפה כבר בוצעה בין אם רציתי בכך או לא, וחוץ מזה, העובדה היא שאני מניח שיש שלל אנשים שיכולים לומר כיום שהם היו על החומה הסינית ושהיא ממש יפה והכל, אבל אני כנראה היחיד שיכול לומר שהוא היה על החומה הסינית, וניסה להציל ממנה בובה של דובי באמצעות מנוף מאולתר.

עכשיו זה סיפור לספר לנכדים, לא?

יש מטרייה וענף בהמשך התמונה הזאת. והכל קשור עם שרוכים וחולצה ארוכה.

כמה מילים על זיכרון.

לפני זמן מה התחלתי לקחת אלבומים משפחתיים שונים, לסרוק אותם ולשפץ אותם, כך שיהיה ניתן להסתכל עליהם על המחשב הרבה אחרי שהצבעים שלהם ידהו לחלוטין והם ייעלמו מהעולם. יש משהו מדהים בלראות תמונות בצבעי ספיה או צבעים רגילים, אך דהויים משהו, בסגנון שנות ה-70, לפתע מקבלים חדות ונראים חדשים. הייתי רגיל במשך זמן רב להתאים זכרונות מצולמים לתקופה בה הם צולמו. הטכנולוגיה תמיד סייעה לי לסווג תמונות וסרטים לפי שנים. תמונות בשחור לבן, למשל, הרבה יותר נפוצות עד שנות ה-60 או ה-70. תמונות בצבע באיכות ירודה היו יותר נפוצות עד אמצע שנות ה-80, בערך – לפחות לפי רוב התמונות בהן יצא לי להתקל – ומשנות ה-2000 עברנו בכלל לצילומים דיגיטליים לחלוטין, כמעט בלי לפתח יותר.

מה שהיה הזוי בעיניי, זה שאם הייתי רגיל להסתכל על תמונה צבעונית משנות ה-70 ולדעת שהיא כזאת בזכות האיכות הדהוייה שלה, שכאילו "מסמנת" אותה ככזאת וכולאת אותה באותה מסגרת שנים, ברגע ששיפצתי את אותה תמונה והפכתי את הצבעים שלה לחדשים, היא כאילו פתאום פרצה למשהו שהיה יכול להתקיים בהווה, ויש בזה משהו הזוי לחלוטין, מבחינתי. זה אולי נשמע לא ברור כרגע. כבר אסביר את עצמי, ואז זה יהיה מטופש לחלוטין, אמנם, אבל ברור לגמרי. העניין הוא שברגע שאני רואה, למשל, תמונה של אמא שלי בתור ילדה, האיכות הגרועה והצבעים הדהויים של התמונה מזכירים שמדובר בזמן עבר, וזה משהו שקרה מזמן. ברגע שהתמונה נראית "חדשה", העבר נראה כמשהו שיכול היה להיות בהווה, והוא פורץ מבחינתי מעין גבול נפשי שכזה. כאילו העבר והווה מתכנסים לנקודה אחת. שאני מניח שזה משהו שבמידה מסוימת שקול לקלישאה הזאת שבשלב מסוים כל אדם מגלה שההורים שלו קיימו יחסי מין כדי שהוא יגיע לעולם, ואז הוא מעווה את פניו וחושב לעצמו: "איכס, רגע, מה, באמת? אוי". באותה מידה, אני מסתכל על תמונות של אמא שלי בתור ילדה, כשאני עצמי הרבה יותר מבוגר ממנה כיום, וחושב לעצמי – וואו, היו כל כך הרבה רגעי "הווה" כאלה שהוקפאו ויש לנו יכולת להסתכל עליהם, וככל שהטכנולוגיה יכולה לשמר אותם יותר בקלות, כך  יהיה פחות ופחות הבדל מבחינת איך שההווה נראה לנו לאיך שהעבר נראה לנו, ויש בזה משהו שמרגיש לי לא נכון, או מוזר, לפחות, מבחינה מסוימת.

אני לא יודע. אני עדיין מרגיש שאני לא לגמרי מצליח להסביר את עצמי כמו שצריך, אבל תחשבו על זה רגע: זה לא נוח שסרטי קולנוע, למשל, עד שנות ה-50 בערך, היו בשחור לבן? זה עוזר לסמן אותם כשייכים לתקופה מסוימת. זה כאילו "מגדיר" אותם יותר טוב כ-"שייכים לזמן עבר". גם לאחר מכן, הסרטים עד שנות ה-70 היו בעלי לוק מסויים, וגם בשנות ה-80, וגם בשנות ה-90 – והיום עברנו לצילום דיגיטלי ול-HD ותלת מימד. מה יהיה הלאה? אני לא יודע. חלק ממני מקווה שיהיה עוד שינוי טכנולוגי מהותי בתחום הזה – פחות כדי שסרטים יראו לנו כמגניבים יותר, ויותר כדי שזה ייסמן לנו את העבר שוב, ויתחום אותו כנפרד מההווה.

העניין הוא שיש משהו קצת… איך אני אקרא לזה? לא בריא, בעיניי, בזה שההווה יראה בדיוק כמו העבר מבחינתי. כשהייתי קטן, ההורים שלי הראו לי תמונות שלהם כילדים, והתגובה המיידית שלי היתה לבכות. היה קשה לי להתמודד עם זה שההורים שלי היו כמוני פעם, מה שאומר שגם אני אהיה כך בעתיד, ויש משהו שמזעזע אותי בתזכורת התמידית הזאת של הזקנה. יש משהו בתמונות שנותן לי תזכורת בלתי פוסקת לכמה שזמן זה דבר מזעזע, וכמה המוות הוא דבר בלתי נמנע. מצד שני, המון דברים גורמים לי לחשוב על זה. חוץ מזה, אני בן אדם שבכה בסצינה בה ג'אדג' דום נמס בחומצה ההיא ומתחיל לצעוק: "I'm melting! I'm melting!" בסרט "מי הפליל את רוג'ר רביט?", אז אני לא יודע אם אני דוגמא טובה בכל מה שקשור לבכי. חוץ מזה, אני מרגיש שאני כותב דברים דומים לאלה שרולנד בארת' התייחס אליהם בספרו "Camera Lucida", ומאחר והוא עשה את זה בצורה הרבה יותר טובה ממני, לכו תקראו את זה.

בכל אופן, תהליך העבודה שעשיתי הוביל אותי למקומות מוזרים אחרים. בשלב מסוים, למשל, סרקתי תמונה מסוימת של אמא שלי בצעירותה, בה לא היה לה פה, מסיבה מסוימת. כנראה החלק הזה בתמונה דהה, או שמי שצילם אותה בדיוק זז במהירות – זה יכול להיות משלל סיבות – אבל עדיין. נוצר מצב בו הפה של אמי נעדר מהתמונה, וזה היה משונה לחלוטין להסתכל עליה. הסתכלתי קצת על התמונה הזאת, חשבתי קצת ובסופו של דבר פניתי לתמונה אחרת בה ראו את אמי מחייכת אל המצלמה, העתקתי את החיוך שלה משם והדבקתי אותו לתמונה הראשונה. אחרי עבודה מסוימת לא היה ניתן לראות שביצעתי איזושהי עבודה על התמונה המקורית.  לאחר מכן הוספתי להסתכל עליה. עשיתי משהו אסתטי יותר, זה נכון, אבל האם זה מה שהייתי אמור לעשות? אולי הייתי אמור להשאיר את אמי נטולת פה בתמונה הזאת? האם בכך שתיקנתי את התמונה הזאת, עיוותתי את ההיסטוריה והפכתי את אמא שלי, באותה תמונה, למישהי מעוותת? ליציר כלאיים של אמי עם פה של אמי מתקופה אחרת בהיסטוריה?

כשאני חושב על זה, מאוד קל לעבור מהמחשבות שהצגתי עכשיו לשאלות בנושא ייצוג השואה, וממש אין לי כוח לדבר על זה. אתם יודעים, דברים בסגנון של "האם זה נכון להציג דברים בצורה 'אמנותית' או אסתטית יותר על חשבון האותנטיות שלהם?". יש ויכוח מפורסם בין קלוד לנצמן וז'אן לוק גודאר בקשר לזה, אבל לא אלאה אתכם בקשר לזה. זה גם כנראה לא כזה מפורסם אם לא למדתם קולנוע או שואה באקדמיה, אני מניח. לא משנה.

בסופו של דבר השארתי את הפה הערוך בתמונה. ברור לי שעוד שבוע לא אזכור בכלל ששמתי אותו שם, וכך אהיה שותף נוסף בעיוות ההיסטוריה, אפילו אם מדובר בהיסטוריה האישית שלי בלבד. עדיין. אני חושב שאולי עדיף, במקרים מסוימים, לזכור היסטוריה שונה מעט מזו שהיתה בפועל. כשאני חושב על התקופה בה למדתי בחטיבה הביניים, למשל, הזיכרונות שלי מהתקופה הזאת טובים, אפילו שאני יודע שאם אפשפש מספיק, כנראה אמצא מספיק עדויות שיוכיחו לי שבעת שחוויתי את התקופה הזאת, היא היתה די מחורבנת. למען האמת, אני לא אופתע אם אמצא איזו פיסת נייר מקומטת עליה יהיה כתוב משהו בסגנון: "אח, עוד חמש עשרה שנים בטח אחשוב על התקופה הזאת ואגיד לעצמי: 'הו, יש לי זכרונות טובים מהתקופה הזאת', אבל אני כותב את דף הנייר הזה כדי שאדם המבוגר יראה אותו וידע: לא! זאת תקופה מחורבנת! אין לך על מה להתרפק! תשכח מזה!", אבל המוח שלנו חזק מאיתנו, לעתים, והופך את הזיכרונות שלנו לאיזשהו בליל של אירועים, אותם הוא מנסה להבליט ולהפוך למרגשים יותר כדי שהם יישארו חיים אצלנו; אם הם רעים, הם הופכים ללא נעימים קלות, ואם הם טובים, הם הופכים לנפלאים. מה גם שמאחר וככל שהחיים מתקדמים, כך אנו נהיים אחראים ליותר דברים ומאבדים יותר חופש, וכך, למעשה, נוצרת אותה אשלייה נהדרת שהיתה לנו ילדות נפלאה – בעיקר כי היה לנו חופש לעשות את מה שרצינו, רק שלא ידענו מה זה אומר.

אבל זה גם בולשיט. זיכרון הוא דבר מתעתע בהגדרתו. אני לא הראשון שאומר את זה וגם לא האחרון שאגיד את זה, אבל במידה רבה זה כל מה שיש לנו. זה הנכס האמיתי היחיד שאני יכול לומר שאני לוקח איתי לכל מקום ושהוא רק שלי, מה שהופך אותו לקצת מצחיק. זה כאילו אני מסתובב עם תיק מסוים שאני מכניס אליו קלמנטינה, ומאוחר יותר, כשאני מפשפש בתוכו בידי, אני מוצא תפוז. "הממ", אני חושב לעצמי, "שמתי כאן תפוז?". אני מסתכל עליו למשך כמה רגעים, מתחיל לקלף את התפוז וחושב על כך שאני אוהב תפוזים הרבה יותר מקלמנטינות. אולי בגלל זה הקלמנטינה הפכה לתפוז מלכתחילה? ואם כן, אז האם זה באמת משנה?

זה משנה, האמת. זה כן משנה. בסופו של דבר, הזיכרונות מגדירים את מי שאנחנו, כך שאם נגדיר את עצמנו דרך זכרונות פיקטיביים, כנראה שדבר מה בכל ההווייה שלנו יהיה מזויף לחלוטין. מצד שני, אם ניתן לזכרונות שלנו לגרור אותנו, נישאר תקועים בעבר כל הזמן.

נדמה לי שמה שאני אומר זה שאנחנו צריכים להוציא מהתיק את הקלמנטינה, כפי שזו היתה שם, אך כשאנחנו אוכלים אותה, להרגיש שיש לה טעם של תפוז. לזכור את העובדות, אך לנסות לצבוע אותן בצורה מושכת ונעימה יותר, או מרגשת יותר, כדי לתת לעצמנו להיות מונעים מהן בעוצמה חזקה יותר.

אוקיי. זה הדימוי הכי מטופש שחשבתי עליו בחיים. גם המסקנה הזאת לא בדיוק בעלת היגיון.

לא משנה. הנה ציור של חייל צרפתי.

כמה מילים על טקסים.

סוף אוקטובר מגיע, ועמו הוריקן, לאות ועצב בלתי פוסק, אך לא כאן המקום לכתוב על אלה. במקום, אמשיך בנקודה בה עצרתי בפוסט האחרון שלי, שבמקרה גם היה הראשון*.

בפוסט הקודם הצעתי לערוך סוג חדש של טקס שיתבצע לאחר הבחירות, שעצם קיומו יזכיר לנו את מעמדו של המנהיג במדינה הדמוקרטית כפי שהוא אמור להיות (ובעצם, גם לו עצמו). אם לא קראתם אותו, דבר שהוא לא לחלוטין בלתי סביר, אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן. אם עדיין לא השתכנעתם שהוא שווה קריאה, רק אוסיף שיש שם ציור של גבר שמן ועירום שציירתי בעצמי. הנאה מובטחת.

בכל אופן, מאחר ונגעתי בכל נושא הטקסיות, אני מעוניין להרחיב לגביו קצת, כי הוא אחד המאפיינים היותר מעניינים של המין האנושי, לטעמי. אם תחשבו על זה קצת, רוב השיוך שלנו לקהילה כזו או אחרת מוגדר על ידי טקסים. כל קהילה מגדירה את הטקסים שלה לפי צרכיה, כאשר אלה, לרוב, נעשים כדי לשמור על צביונה ולהזכיר את ההיסטוריה שלה, בעיקר כדי שהפרטים המשתייכים אליה ימשיכו לחוש את אותו שיוך. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא "יום הזיכרון למערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה". בערב לפני אותו יום מושמעת צפירה בכל רחבי הארץ, בבוקר למחרת ישנו טקס גדול בהר הרצל, נשמעת עוד צפירה ובטלוויזיה משודרים רק סרטים ממש גרועים.

טקס זה שמתבצע בכל שנה יום לפני יום העצמאות הוא הכרחי, במובן מסוים, כדי לשמר את הקהילה הגדולה הזאת של ה-"ישראלים". היום הזה מכריח אותנו, כאזרחים, לחשוב על כל אותם אנשים שמתו ו – איך כל כך אוהבים לומר? – "במותם ציוו לנו חיים". כאשר אנו חושבים על כל עשרות אלפי החיילים שמתו בשלל מלחמות ישראל, המחשבה הזאת אמורה לאחד אותנו, כל אותם אזרחים שנשארו בחיים, ולגרום לנו להרגיש מלוכדים כחלק מאותה קהילה, אשר כדי להגן עליה אותם קורבנות מתו.

כדאי להוסיף שרק ב-1998 הכניסו את התוספת של "ולנפגעי פעולות האיבה" ליום הזיכרון הזה, לאחר פיגועים רבים. אפשר להבין שאנשים שקרוביהם מתו בנסיבות עצובות שכאלה צריכים "למשמע" את אותן מיתות באופן מסוים, וכאשר הטקס נותן תחושה שהמיתות הללו היו למען משהו, למען הקהילה הזאת שנקראת "ישראל", אזי הן לא היה לשווא, וקל יותר לשאת את המחשבות עליהן. בכל מקרה, ככל שיש מטען זיכרון יותר של "הקרבה" שעל הפרט לשאת, כך הפרט מרגיש קרוב יותר לשאר הפרטים שנושאים איתו את הנטל הזה.

אם בא לכם לקרוא עוד בנושא ולפתח דעות ניאו-מרקסיסטיות ואנטי-ציוניות למיניהן, אתם מוזמנים לקרוא בתור התחלה את הספר "קהילות מדומיינות" של בנדיקט אנדרסון***. ספרו לי איך הוא לאחר מכן, אגב, כי אני לא קראתי אותו. מצד שני, אני גם לא ממש ניאו-מרקסיסט ואנטי-ציוני, אז אל תהיו מופתעים.

בכל אופן, מה שמעניין אותי בטקסים הוא משהו הרבה יותר נקודתי. אני תמיד התעניינתי באותם מקרים בהם טקסים נולדים כתוצאה מטעות, או במקרים הרבה יותר נפוצים, טקסים שנולדים כתוצאה מכורח מסוים ונעשים לא רלוונטיים ברבות הזמן, אך עדיין ממשיכים להתקיים כחלק מההוויי השגרתי של הקהילה בה הם מבוצעים. ישנו סיפור מפורסם על כך שבאיזה בית כנסת בפולין, נדמה לי, בכל פעם שהיו מגיעות ההקפות בעת שמחת תורה, הרב היה יוצא ומתחיל לרוץ סביב בית הכנסת, ומאחר והיתה קורה מסוימת שבלטה החוצה מאחד הקירות החיצוניים, הוא היה מתכופף תחתיו תוך כדי ריצה, ושאר המתפללים היו עושים כמוהו באותה נקודה כדי שלא יחבטו את ראשם. שנים לאחר מכן, הרב מת וחתכו את אותה קורה, אך בעת ההקפות, המתפללים החדשים היו ממשיכים להתכופף באותה נקודה, אף שלא היה שום צורך בכך יותר. הם היו עושים זאת רק מאחר והרב ההוא עשה כן, והמסורת התגלגלה והפכה זאת לדבר קבוע.

זה רק סיפור, אבל. אני רוצה להתייחס למשהו קצת יותר קונקרטי. טקס שאני מניח שרובכם ישתתפו בו ביום מן הימים, ואני מניח שכבר נכחתם באחד או שניים – חתונה. הייתי רוצה לחשוב שכמות רבה של אנשים שאכן היו בחייהם בחתונה או שתיים קוראים את הבלוג הזה ויוכלו להבין למה אני מתכוון, אבל מצד שני, הייתי רוצה לחשוב גם שיש אלפקה זהובה בשם ציפי שתופיע באופן בלתי צפוי בכל פעם שחיי ימצאו בסכנה ותשמור עליי. ככל הנראה ששתי המחשבות האלה רחוקות מהמציאות, אבל הן עדיין לא ימנעו ממני להמשיך לכתוב ולהסביר למה אני מתכוון (או לרכוב באופניים הביתה היום בשעת העומס, אבל זה כבר פחות רלוונטי, וזה עניין פרטי שלי ושל ציפי).

חתונות, בעבר הרחוק, שימשו לרוב ככלים לאחד בין משפחות, קהילות שונות וממלכות. השתמשו בהן גם ככלי מסחר. הרבה פעמים זוג מסוים חותן בלי שהיתה לו איזושהי יד בנעשה, כאשר הזיווג נקבע על ידי ההורים בלי שהם אי פעם ראו זה את זו (בקהילות מסוימות זה עדיין המצב, כפי שאתם ודאי יודעים). גם אם זוגות מסוימים היו נישאים מתוך אהבה, היה משקל עצום להחלטת ההורים בקשר לכך. בקהילות מסוימות, תמיד היה זה מקובל שהגבר יבקש את ידה של האישה מאביה כדי לתת "גושפנקה" מוחלטת לקשר.

הנקודה היא שטקס הנישואין, למעשה, היה לרוב הרבה יותר קריטי עבור משפחות בני הזוג בעבר. עבורם, מדובר היה בקשר איחוד בין משפחות, שגם, באיזשהו מקום, מסיר מהם את האחריות על בנם או על בתם והופך אותם ליחידה משפחתית אורגנית חדשה. הדבר שמסמל את זה באופן הטוב ביותר, לדעתי, הוא עצם העובדה שהאישה לוקחת את שם המשפחה של בן זוגה במקום שם המשפחה המקורי שלה – ובבקשה, בואו לא נכנס פה לדיון פמיניסטי, כי אני בסך הכל בא להעביר פה דוגמה מסוימת, אני מאוד עייף, ואם תתחילו להתווכח איתי אני אקרא לציפי שתירק עליכם.

מעבר לכך, פעם הנישואים היוו מוסד קריטי כדי לנהל זוגיות קבועה תקינה. זוג היה חייב להתחתן כדי להביא ילד לעולם בלי שיסתכלו עליו בעין צרה, ונישואים היו משהו שהתבקש מאנשים שרצו להיראות כאנשים נורמליים בקהילה שלהם. היה בהם גם משהו מאוד מחייב. על אדם שהתגרש היה אות קלון מסוים והוא היה נתפס באופן שלילי משהו.

כל הדברים האלה השתנו משמעותית, אבל. חלקם עדיין עוברים תהליך של שינוי. נישואים נתפסים כיום כאירוע שהרבה יותר מחובר לזוג עצמו, ופחות למשפחותיהם. הוא גם מהווה משהו הרבה יותר "קריטי", שכן לא חסרים זוגות שבוחרים להביא ילדים לעולם בלי להתחתן (למרות שיש את כל עניין הממזרות שיוצר בעיה במדינתנו הקטנה, ואני לא רוצה לגעת בו עם מקל ביליארד)**. בקיצור, טקס הנישואין הרבה פחות מרשים ויוקרתי מאשר מה שהוא היה בעבר.

…הבעיה היא שהיוקרה הטקסית שלו נשארה זהה למה שהיתה פעם.

למה הכוונה? הכוונה היא לכך שפעם היתה שאיפה ליצור טקס נישואין גרנדיוזי ומרשים ככל האפשר, כדי ליצור רושם למעמד הזה שמגיע "פעם בחיים", להרשים את האורחים ולהעצים את הייחודיות שבמאורע. אני מזכיר שבעבר הטקס הזה נעשה, למעשה, בעיקר בשביל משפחות החתן והכלה, כך שהרושם הזה, באופן טבעי, בא מהם.

עם הזמן, אבל, ערך הנישואים, כקונספט, הולך ופוחת. כמות המתגרשים הולך וגדל באופן רציף משנות ה-70 ועד היום, ואם אתם לא מאמינים לי, אתם יכולים לעשות את מה שעשיתי ולחפש "כמות מתגרשים" ב-Google, להיכנס לערך הראשון שקופץ לכם ולקרוא את הנתונים הלא מבוססים בכלל שכתובים שם (סתם. אני קצת יותר רציני מזה. נכנסתי גם לערך השני) – אבל עכשיו ברצינות. זה לא סוד שגירושים הפכו לדבר הרבה יותר נפוץ ומקובל מאשר בעבר, מה שאוטומטית מוריד את ערכו של מוסד הנישואים עצמו ומוזיל אותו משהו.

הטקס עצמו, אבל, לא נהיה יותר זול. היוקרה מאוד חשובה בסוג כזה של טקס, ואולי זאת הסיבה שמקובל להביא מתנות – בצורת פיסות נייר מלבניות עם סכומי כסף גדולים למדי שכתובים עליהן – לחתונות. ה"מקובל" הזה הוא בדיוק חלק מהעניין של "טקס שנולד מכורח, אבל ממשיך למרות שהוא כבר לא ממש רלוונטי כיום", לדעתי. האבסורד הגדול בכל מה שקשור לחתונות הוא העובדה שרוב מי שהולך אליהן כלל לא רוצה להיות שם. רוב האנשים, חוץ מהמשפחות הקרובות, קומץ מצומצם מאוד של אנשים קרובים לבני הזוג – והם עצמם, כמובן – רואים חתונות כנטל, כיום.

העובדה היא שזוגות שמתחתנים רוצים לעשות חתונות לפי אותו מודל ישן שמציג את הטקס ככזה שמצריך ריבוי ברהב ופאר. אנשים פונים לגני אירועים וכו' שמסתמכים על ה"מסורת" הזאת ודורשים הון עתק של כסף, ומאחר שלזוגות ידוע שכל המוזמנים יביאו עצמם צ'קים כמתנות, הם מעדיפים להזמין כמות גדולה ככל האפשר של אורחים כדי שיצליחו לכסות את כל העלות של הטקס. דבר זה גורם לכך שבני זוג יזמינו לחתונתם מאות אנשים, שמתוכם, כנראה רק אחוז מצומצם יחסית באמת ירגיש רצון לקחת בה חלק.

והנה לכם. כך נוצר מצב בו "טקס" יוצא מכלל שליטה, והופך לדבר מה מעיק, שמאבד את כוונתו המקורית. כולם יודעים שחתונה היא דבר יפה, מרשים, מכובד ומרגש, אבל בפועל, כיום להמון אנשים אין באמת כוח אליו, הם מרגישים שמדובר בהוצאה מיותרת, בבזבוז של זמנם וכספם, והם הולכים אליו כמעין כורח, כאילו הלכו הם לבצע תיאום מס בסניף מס הכנסה בכפר סבא, או משהו כזה (שאגב, זה *באמת* מקום נאלח). תחשבו על המצב הזה, בו זוג שמעוניין להתחתן מוציא סכום עצום של כסף כי "ככה עושים". כדי להצליח לקבל את חלקו בחזרה, הוא מזמין כמות עצומה של אנשים, שככל הנראה, ישנו סיכוי שאת רובם לא היה מזמין בנסיבות אחרות, וכל האנשים מגיעים לשם כי "ככה נהוג, וצריך להיות בני אדם".

הבעיה בהתנגדות לטקס, במקרה של מוסד הנישואים, כפי שכבר ציינתי, היא שבמובן מסוים אי קבלת הטקס גורמת לקהילה להסתכל עלייך בעין צרה, כמעין "אאוטסיידר" שחותר תחתיה, לכן קשה למצוא פתרון מוחלט לסיפור הזה. אני מאמין שבמקרה הספציפי הזה, קודם כל, יש להתוודע לבעיה (דבר שאני מנסה לעשות כעת) כדי להבין שמדובר בטקס כמעט שרירותי, שמזין את עצמו מעצם קיומו ההיסטורי ככל שעובר הזמן, כאשר ההיגיון שהניב את הרעיון שעומד מאחוריו מלכתחילה אבד כבר מזמן. פתרון קצת יותר קונקרטי הוא לחשוב על טקסי נישואין אלטרנטיביים, זולים ונעימים. אל תשאלו אותי איך, כי אין לי מושג. אני מניח שאופציה כזאת קיימת, פשוט, בסופו של דבר. אני אחקור לגבי זה בבוא הזמן.

מה שכן, חשוב לי להבהיר שלזוגיות ארוכת טווח יש המון חשיבות עבורי. אני לא מזלזל בנישואים לכשעצמם, אלא ביחס החברתי כלפי הטקסיות שעומד מאחוריהם. באותה מידה הייתי יכול לבחון טקסים אחרים ולבקר את מה שעומד מאחוריהם. במובן מסוים, למשל, אני תוהה לעצמי אם לא היה זה הגיוני יותר להביא צ'קים ללוויות במקום לחתונות, שכן ברוב המקרים, סביר להניח שאנשים יצטרכו כסף ותמיכה כלכלית דווקא בעתות מצוקה ומשבר, ולא בזמני שמחה ואושר. כמובן שזה תלוי סיטואציה ספציפית, אבל עדיין – קחו זאת כחומר למחשבה, עד לפעם הבאה.

אסיים עם ציור מזעזע של ארנב. היה שלום.

*אני מודע לכך שזה משחק מילים זול להחריד, אבל זו תהיה ההזדמנות היחידה שלי להשתמש בו, ככל הנראה, ויהיה זה פשע נגד ההומור הגרוע לוותר על כך.

**והוא בכלל לא רלוונטי למה שכתוב פה, מה שרק מוכיח שכלל לא כדאי לי לעסוק בו.

***הובא לתשומת ליבי שניתן לפרש את דבריי בצורה כזו, לפיה הספר "קהילות מדומיינות" הוא ספר ניאו-מרקסיסטי ואנטי ציוני. זה לא המצב! מה שניסיתי להגיד הוא שניתוח הרעיונות שמובאים בספר, שמדבר על היות הקהילות בהן אנו חיים כמדומיינות לחלוטין, מאחר והן נסובות סביב רעיונות בלבד, יכול, בסינתזה עם רעיונות נוספים, יכול להוביל לאנטי ציונות. אני מאשים את הניסוח הקלוקל שלי ומתנצל בפני האנשים המעטים שקוראים את הבלוג הזה.

הנה משהו שרציתי לכתוב כבר מזמן.

לפני הרבה זמן, חשבתי על דרך מהפכנית לייעל את צורת השלטון שלנו קלות. לא באופן משמעותי, אבל עדיין – בצורה שתעניק לי סוג מסוים של סיפוק ותהיה לא פחות מהולמת. בכל פעם שסיפרתי על הרעיון שלי למישהו כזה או אחר, הוא העווה את פניו בהבעה שאני כה רגיל לקבל מאנשים, שאם הייתי צריך לתרגם אותה לכדי משפט, היא כנראה היתה משהו בסגנון ה-"נו, מה, אתה אידיוט?". זה מעולם לא הפריע לי, האמת (אלא אם כן סופרים את הלילות הקרים בהם אני שוכב מקופל בתנוחה עוברית באמבטיה שלי ובוכה). למעשה, ככל שאני חושב על הרעיון שלי, הוא נראה לי יותר ויותר הגיוני, בדרכו המטופשת וההזויה, ומאחר וגם ככה אנו קרבים לזמן בחירות בו רוב האנשים שאני מכיר חשים מעין חוסר אונים לנוכח האופציות שמובאות בפניהם, אין רע בלהציע אותו.

נתחיל בהקדמה קצרה, אבל אל חשש! הרעיון הפנטסטי שלי יגיע במהרה.

אנו חיים במדינה דמוקרטית (לפחות מבחינת ההגדרה שלה. אין לי ספק, אבל, שניתן לנהל ויכוחים פוליטיים ואידאולוגיים שונים על הנושא). דמוקרטיה, כמובן, היא "שלטון העם". ביוון העתיקה הנהיגו דמוקרטיה ישירה בה כמה מאות אנשים עם טוגות היו יושבים וצועקים זה על זה עד שהם היו מגיעים להחלטה כזו או אחרת בנוגע לחוק מסוים, אבל כמובן שבימינו, בעיקר מפאת כמות האוכלוסייה העצומה, משתמשים בדמוקרטיה ייצוגית, בה מיליוני אנשים בוחרים בכמה מאות אנשים שיושבים וצועקים זה על זה עד שהם מגיעים להחלטה כזו או אחרת בנוגע לחוק מסוים (והם לא לובשים טוגות. זה, למעשה, ההבדל העיקרי) – אבל את כל זה אתם כבר יודעים.

העניין הוא, וגם פה אני לא מתכוון לחדש יותר מדי, שמי שנבחר בסופו של דבר להיות המנהיג במדינה דמוקרטית, נבחר מתוך הציבור על מנת לשרת אותו ולספק את צרכיו. מדובר בנטל. בחובה. בדבר שגם אם יש בו כבוד וכוח, מדובר בכאלה שמזכירים את מעמדים של לחיילים, שאולי נושאים בנשק ויש להם כוח ש"מיופה" להם, אך הם כפופים למסגרת בה הם נמצאים, והכוח הזה אינו שייך להם, וודאי שהם לא אמורים להשתמש בו לצרכם האישי. הם, בכל מקרה, נחשבים ל"נחותים" מאזרחים, מאחר ותפקידם הוא לשרת אותם – להגן עליהם, ליתר דיוק.

כמובן שמדובר בהצהרה תמימה משהו. הרי מטבע הדברים, אם לאדם ניתן כוח, סביר להניח שהוא יקדם באמצעותו את אינטרסיו האישיים, ומעבר לכך, יעשה הכל כדי לשמור על מעמדו כדי שלא יאבד את הכיסא שלו. אתם מוזמנים לקרוא את "הנסיך" של מקיאוולי – שאם לא קראתם, אגב, אני ממליץ לכם לעשות זאת בהקדם – או פשוט להסתכל על ההיסטוריה הקרובה או הרחוקה כדי לקבל דוגמאות או הסבר מפורט יותר. בסופו של דבר, מדובר בטבע האנושי – מי שיש לו כוח, לרוב ישתמש בו כדי להשיג כוח נוסף ולקדם את עצמו. נדירים האנשים שפועלים על טהרת האלטרואיזם, ואלה שעושים זאת, הם לרוב לא אלה שירוצו לתפקידי הנהגה במקומות שונים. זו, אגב, חלק מהבעיה – אנשים שמנסים להיבחר לתפקידי הנהגה, הם מן הסתם אנשים שאפתניים שמנסים לקדם את עצמם, אחרת הם לא היו מנסים להגיע לתפקידים שכאלה, ולכן, כנראה שאם הם יגיעו לתפקיד שכזה, הם ינסו להישאר בו – לפעמים גם על חשבון הציבור שהם מנהיגים.

ו… הופה! ככה נוצר לנו מצב בו האנשים שאמורים לשרת את הציבור נמצאים בניתוק ממנו, כאילו הם נמצאים על מגדל שן ומסתכלים על העם ממרומיו. העם מניח שההנהגה מושחתת ומשרתת את בעלי ההון, והוא לאו דווקא טועה, וכל הקונספט של "משרת הציבור" הולך לטמיון.

האם יש לי פיתרון לבעיה הזאת? ברור שלא. לא הצלחתי למצוא קסם שיגרום למנהיגים שלנו להיות אלטרואיסטים בלי לכופף את ידיהם בצורה שלא תתן להם חופש להנהיג. הרעיון שלי הוא סמלי יותר – משהו שיהווה תזכורת למנהיג שלנו שאפילו אם הוא מרומם את עצמו מעל העם מתוקף מעמדו, בפועל תפקידו מהווה עול, ובמובן מסוים, הוא נמצא "מתחת" לאזרח, שכן הוא אמור לבצע את רצונותיו של האזרח הפשוט, ולא את רצונותיו שלו.

זה הולך ככה: אחרי שהבחירות יסתיימו, ואחד מראשי המפלגות הגדולות יצליח להרכיב קואליציה ויהפוך להיות ראש הממשלה, יערך טקס חדש ומיוחד במינו בו ראש הממשלה יקבל את תפקידו החדש. הטקס יקרא "טקס קבלת הנטל". הטקס ייערך באצטדיון גדול – נניח, אצטדיון רמת גן – כאשר במרכזו ימוקם פודיום ענקי. מעל הפודיום, יהיה מתקן גדול מפלדה שיהיה ניתן לעלות אליו במדרגות, כאשר חור מעוגל בגודל קצת יותר מראש ימוקם במרכזו, בדיוק מעל הפודיום.

אל הטקס יוזמנו עשרות אלפי אנשים, באופן שהאצטדיון יהיה מלא באדם. במהלכו, ראש הממשלה יעמוד על הפודיום, כאשר ראשו יעבור דרך החור שבמתקן הגדול שהזכרתי. אחריו, ייכנס אדם שייבחר בצורה קפדנית ביותר. על אותו אדם להיות מוזנח, מסריח – רצוי שיהיה חסר בית – והכי חשוב, שמן מאוד. אדם זה יעלה על המתקן הגדול (לקול תשואות הקהל המשולהב, לפי דמיוני הקודח), ולאחר תרועות חצוצרות, יפשיל את מכנסיו ותחתוניו, ויתיישב למשך חמש דקות מלאות על ראשו של ראש הממשלה.

כן, אני יודע. זה מגעיל. זה חסר טעם. "מה הפואנטה של זה בכלל?". ובכן – תחשבו על זה רגע. דווקא ההשפלה שבסיטואציה, דווקא העובדה שראש הממשלה יאלץ לשים את הראש שלו בתוך תחת של אדם אחר בניגוד לרצונו, דווקא אלה יזכירו לראש הממשלה כל הזמן שתפקידו אינו אמור להיות תפקיד מלא במותרות. אפילו אם הוא יטוס במחלקה ראשונה ממדינה למדינה, יאכל במסעדות יוקרה, ייהנה מאיכות חיים יוצאת דופן ויקבל יחס יוצא מן הכלל בכל מקום, התמונה של אותו עכוז מיוזע ומלא בפצעונים שהיה צמוד לפניו במשך חמש דקות שלמות תהיה לנצח חקוקה בזיכרונו, ותזכיר לו שגם אם הוא רואה את עצמו כמופרד מהעם ומסתכל עליו כאילו היה הוא בליל חסר שמות ופרצופים של אנשים עליהם הוא שולט, הוא עדיין מהווה משרת שלהם, ותפקידו אמור להוות נטל.

יותר טוב מזה – *אנחנו* נזכור שראש הממשלה עשה את זה, גם אם הוא ישכח. זה יהיה מעיין אות קלון עבורנו שיזכיר לנו שאפילו אם הוא ה"אזרח מס' 1", הוא עדיין משרת אותנו. הוא עדיין עובד בשבילנו. הוא עדיין מציית לכללי הטקס הזה רק כדי להוכיח שהוא עדיין עובר עבור מישהו, והוא לא מנהיג אבסולוטי שיכול לעשות את מה שהוא רק רוצה.

והנה החלק הכי טוב! אתם יודעים מה יהיה שמו של אותו איש מגעיל שישב על ראשו של ראש הממשלה? "יושב הראש"! אני כמעט מרגיש כאילו היה שווה לי להגות את הרעיון הזה רק כדי בשביל להמציא את השם הזה, אבל רק כמעט. אני בהחלט מרגיש שהרעיון הזה יכול לתת סוג של איזון לחברה שלנו. להזכיר "עול" מהו. להזכיר "שירות" מהו. דברים, שבחברה הדמוקרטית המודרנית בה אנו חיים, נשכחו במידה מסוימת.

בכל אופן, בגלל שאני חושב עליכם, קוראיי היקרים, ומאמין שאתם לא בדיוק ששים לדמיין את המחזה, החלטתי לצרף עזר ויזואלי שאולי יסייע לכם להבין בדיוק את הרעיון שלי במלואו, ולכן אני מציג לכם ציור עלוב להחריד של הדגמה חיה של "טקס קבלת הנטל"! תיהנו.

אני יודע שזה נראה מזעזע, אבל אני לא בדיוק ואן גוך, לעזאזל.

ולסיכום, אני חושב שכל אחד יכול לקבל משהו מתחושת עליבות. לפעמים דווקא ההליכה בתוך הרפש מזכירה לך שאתה בסך הכל אדם, וזה הדבר הראשון שמישהו בתפקיד מדיני צריך להתוודע אליו. אני מניח שהייתי יכול לכתוב עוד כביכול תובנות מרנינות בנושא, אבל אני חושב שמוטב שאסיים כעת. אמשיך פעם אחרת, אני מניח.