הנה משהו שרציתי לכתוב כבר מזמן.

לפני הרבה זמן, חשבתי על דרך מהפכנית לייעל את צורת השלטון שלנו קלות. לא באופן משמעותי, אבל עדיין – בצורה שתעניק לי סוג מסוים של סיפוק ותהיה לא פחות מהולמת. בכל פעם שסיפרתי על הרעיון שלי למישהו כזה או אחר, הוא העווה את פניו בהבעה שאני כה רגיל לקבל מאנשים, שאם הייתי צריך לתרגם אותה לכדי משפט, היא כנראה היתה משהו בסגנון ה-"נו, מה, אתה אידיוט?". זה מעולם לא הפריע לי, האמת (אלא אם כן סופרים את הלילות הקרים בהם אני שוכב מקופל בתנוחה עוברית באמבטיה שלי ובוכה). למעשה, ככל שאני חושב על הרעיון שלי, הוא נראה לי יותר ויותר הגיוני, בדרכו המטופשת וההזויה, ומאחר וגם ככה אנו קרבים לזמן בחירות בו רוב האנשים שאני מכיר חשים מעין חוסר אונים לנוכח האופציות שמובאות בפניהם, אין רע בלהציע אותו.

נתחיל בהקדמה קצרה, אבל אל חשש! הרעיון הפנטסטי שלי יגיע במהרה.

אנו חיים במדינה דמוקרטית (לפחות מבחינת ההגדרה שלה. אין לי ספק, אבל, שניתן לנהל ויכוחים פוליטיים ואידאולוגיים שונים על הנושא). דמוקרטיה, כמובן, היא "שלטון העם". ביוון העתיקה הנהיגו דמוקרטיה ישירה בה כמה מאות אנשים עם טוגות היו יושבים וצועקים זה על זה עד שהם היו מגיעים להחלטה כזו או אחרת בנוגע לחוק מסוים, אבל כמובן שבימינו, בעיקר מפאת כמות האוכלוסייה העצומה, משתמשים בדמוקרטיה ייצוגית, בה מיליוני אנשים בוחרים בכמה מאות אנשים שיושבים וצועקים זה על זה עד שהם מגיעים להחלטה כזו או אחרת בנוגע לחוק מסוים (והם לא לובשים טוגות. זה, למעשה, ההבדל העיקרי) – אבל את כל זה אתם כבר יודעים.

העניין הוא, וגם פה אני לא מתכוון לחדש יותר מדי, שמי שנבחר בסופו של דבר להיות המנהיג במדינה דמוקרטית, נבחר מתוך הציבור על מנת לשרת אותו ולספק את צרכיו. מדובר בנטל. בחובה. בדבר שגם אם יש בו כבוד וכוח, מדובר בכאלה שמזכירים את מעמדים של לחיילים, שאולי נושאים בנשק ויש להם כוח ש"מיופה" להם, אך הם כפופים למסגרת בה הם נמצאים, והכוח הזה אינו שייך להם, וודאי שהם לא אמורים להשתמש בו לצרכם האישי. הם, בכל מקרה, נחשבים ל"נחותים" מאזרחים, מאחר ותפקידם הוא לשרת אותם – להגן עליהם, ליתר דיוק.

כמובן שמדובר בהצהרה תמימה משהו. הרי מטבע הדברים, אם לאדם ניתן כוח, סביר להניח שהוא יקדם באמצעותו את אינטרסיו האישיים, ומעבר לכך, יעשה הכל כדי לשמור על מעמדו כדי שלא יאבד את הכיסא שלו. אתם מוזמנים לקרוא את "הנסיך" של מקיאוולי – שאם לא קראתם, אגב, אני ממליץ לכם לעשות זאת בהקדם – או פשוט להסתכל על ההיסטוריה הקרובה או הרחוקה כדי לקבל דוגמאות או הסבר מפורט יותר. בסופו של דבר, מדובר בטבע האנושי – מי שיש לו כוח, לרוב ישתמש בו כדי להשיג כוח נוסף ולקדם את עצמו. נדירים האנשים שפועלים על טהרת האלטרואיזם, ואלה שעושים זאת, הם לרוב לא אלה שירוצו לתפקידי הנהגה במקומות שונים. זו, אגב, חלק מהבעיה – אנשים שמנסים להיבחר לתפקידי הנהגה, הם מן הסתם אנשים שאפתניים שמנסים לקדם את עצמם, אחרת הם לא היו מנסים להגיע לתפקידים שכאלה, ולכן, כנראה שאם הם יגיעו לתפקיד שכזה, הם ינסו להישאר בו – לפעמים גם על חשבון הציבור שהם מנהיגים.

ו… הופה! ככה נוצר לנו מצב בו האנשים שאמורים לשרת את הציבור נמצאים בניתוק ממנו, כאילו הם נמצאים על מגדל שן ומסתכלים על העם ממרומיו. העם מניח שההנהגה מושחתת ומשרתת את בעלי ההון, והוא לאו דווקא טועה, וכל הקונספט של "משרת הציבור" הולך לטמיון.

האם יש לי פיתרון לבעיה הזאת? ברור שלא. לא הצלחתי למצוא קסם שיגרום למנהיגים שלנו להיות אלטרואיסטים בלי לכופף את ידיהם בצורה שלא תתן להם חופש להנהיג. הרעיון שלי הוא סמלי יותר – משהו שיהווה תזכורת למנהיג שלנו שאפילו אם הוא מרומם את עצמו מעל העם מתוקף מעמדו, בפועל תפקידו מהווה עול, ובמובן מסוים, הוא נמצא "מתחת" לאזרח, שכן הוא אמור לבצע את רצונותיו של האזרח הפשוט, ולא את רצונותיו שלו.

זה הולך ככה: אחרי שהבחירות יסתיימו, ואחד מראשי המפלגות הגדולות יצליח להרכיב קואליציה ויהפוך להיות ראש הממשלה, יערך טקס חדש ומיוחד במינו בו ראש הממשלה יקבל את תפקידו החדש. הטקס יקרא "טקס קבלת הנטל". הטקס ייערך באצטדיון גדול – נניח, אצטדיון רמת גן – כאשר במרכזו ימוקם פודיום ענקי. מעל הפודיום, יהיה מתקן גדול מפלדה שיהיה ניתן לעלות אליו במדרגות, כאשר חור מעוגל בגודל קצת יותר מראש ימוקם במרכזו, בדיוק מעל הפודיום.

אל הטקס יוזמנו עשרות אלפי אנשים, באופן שהאצטדיון יהיה מלא באדם. במהלכו, ראש הממשלה יעמוד על הפודיום, כאשר ראשו יעבור דרך החור שבמתקן הגדול שהזכרתי. אחריו, ייכנס אדם שייבחר בצורה קפדנית ביותר. על אותו אדם להיות מוזנח, מסריח – רצוי שיהיה חסר בית – והכי חשוב, שמן מאוד. אדם זה יעלה על המתקן הגדול (לקול תשואות הקהל המשולהב, לפי דמיוני הקודח), ולאחר תרועות חצוצרות, יפשיל את מכנסיו ותחתוניו, ויתיישב למשך חמש דקות מלאות על ראשו של ראש הממשלה.

כן, אני יודע. זה מגעיל. זה חסר טעם. "מה הפואנטה של זה בכלל?". ובכן – תחשבו על זה רגע. דווקא ההשפלה שבסיטואציה, דווקא העובדה שראש הממשלה יאלץ לשים את הראש שלו בתוך תחת של אדם אחר בניגוד לרצונו, דווקא אלה יזכירו לראש הממשלה כל הזמן שתפקידו אינו אמור להיות תפקיד מלא במותרות. אפילו אם הוא יטוס במחלקה ראשונה ממדינה למדינה, יאכל במסעדות יוקרה, ייהנה מאיכות חיים יוצאת דופן ויקבל יחס יוצא מן הכלל בכל מקום, התמונה של אותו עכוז מיוזע ומלא בפצעונים שהיה צמוד לפניו במשך חמש דקות שלמות תהיה לנצח חקוקה בזיכרונו, ותזכיר לו שגם אם הוא רואה את עצמו כמופרד מהעם ומסתכל עליו כאילו היה הוא בליל חסר שמות ופרצופים של אנשים עליהם הוא שולט, הוא עדיין מהווה משרת שלהם, ותפקידו אמור להוות נטל.

יותר טוב מזה – *אנחנו* נזכור שראש הממשלה עשה את זה, גם אם הוא ישכח. זה יהיה מעיין אות קלון עבורנו שיזכיר לנו שאפילו אם הוא ה"אזרח מס' 1", הוא עדיין משרת אותנו. הוא עדיין עובד בשבילנו. הוא עדיין מציית לכללי הטקס הזה רק כדי להוכיח שהוא עדיין עובר עבור מישהו, והוא לא מנהיג אבסולוטי שיכול לעשות את מה שהוא רק רוצה.

והנה החלק הכי טוב! אתם יודעים מה יהיה שמו של אותו איש מגעיל שישב על ראשו של ראש הממשלה? "יושב הראש"! אני כמעט מרגיש כאילו היה שווה לי להגות את הרעיון הזה רק כדי בשביל להמציא את השם הזה, אבל רק כמעט. אני בהחלט מרגיש שהרעיון הזה יכול לתת סוג של איזון לחברה שלנו. להזכיר "עול" מהו. להזכיר "שירות" מהו. דברים, שבחברה הדמוקרטית המודרנית בה אנו חיים, נשכחו במידה מסוימת.

בכל אופן, בגלל שאני חושב עליכם, קוראיי היקרים, ומאמין שאתם לא בדיוק ששים לדמיין את המחזה, החלטתי לצרף עזר ויזואלי שאולי יסייע לכם להבין בדיוק את הרעיון שלי במלואו, ולכן אני מציג לכם ציור עלוב להחריד של הדגמה חיה של "טקס קבלת הנטל"! תיהנו.

אני יודע שזה נראה מזעזע, אבל אני לא בדיוק ואן גוך, לעזאזל.

ולסיכום, אני חושב שכל אחד יכול לקבל משהו מתחושת עליבות. לפעמים דווקא ההליכה בתוך הרפש מזכירה לך שאתה בסך הכל אדם, וזה הדבר הראשון שמישהו בתפקיד מדיני צריך להתוודע אליו. אני מניח שהייתי יכול לכתוב עוד כביכול תובנות מרנינות בנושא, אבל אני חושב שמוטב שאסיים כעת. אמשיך פעם אחרת, אני מניח.