כמה מילים על קריאה.

כל מי שמכיר אותי יודע שקריאה היא חלק עצום מהחיים שלי. קיים סיכוי לא קטן שביקום מקביל אני עובד כלקטור או משהו כזה. מי יודע? אולי אנסה לעשות הסבת מקצוע לתחום הזה אפילו ביקום הזה ממש, ביום מן הימים. אני קורא לפני שאני הולך לישון. אני קורא בשירותים. אני קורא באוטובוס. אני קורא במכונית בפקקי תנועה וברמזורים. אני קורא תוך כדי הליכה ממקום למקום. למעשה, אני תמיד לוקח איתי תיק כשאני הולך למקום למקום, אפילו אני לא באמת צריך לסחוב שום דבר, רק כדי שאוכל לשים בו את הספר שאני קורא כרגע, רק כדי שאם תיווצר האופציה המתאימה, אוכל לקרוא אותו. אם אני לקראת סיום הספר (נותרו לי 20-30 עמודים), אני אפילו לוקח איתי ספר נוסף, ליתר ביטחון. וכמובן, איך אפשר לשכוח את זה שהבאתי ספר לחתונה של אח שלי? גם אם היה אפשר, הוא בטוח היה מוסיף להזכיר לי את זה. ויש שיגידו שבצדק (יש סיפור מאחורי זה, אבל אני לא הולך להיכנס לזה עכשיו).

אבל גם אם מתעלמים מהקיצוניות המסוימת שיש לי בתחום הזה, יש לי הרגשה שעצם זה שאני קורא ספרים בכלליות הופך אותי למעין עוף מוזר. אולי לא. זאת אומרת, העובדה היא שכשאני מסתובב בתל אביב, אני רואה לפעמים ספרים עומדים בכניסות לבניינים, מה שמעיד על כך שמישהו קרא אותם ושם אותם שם, ולפעמים הם נעלמים, מה שאומר שמישהו אחר בטח הסתקרן ורצה לקרוא אותם בעצמו. כמובן שהאפשרות הפסימית היא שמישהו השתמש בהם בתור פלטפורמה כדי להגביה את המסך שלו וכאשר לא היה לו צורך בהם יותר, הוא זרק אותם, וכמה ימים אחרי זה פשוט מפני זבל זרקו אותם – אבל זו כנראה אפשרות הפחות סבירה. עדיין קיימים אנשים קוראים בעולמנו הקט. ובכל זאת – יכול להיות שהמחשבה על כך שזה מרגיש לי כמו גזע שהולך ומתמעט רק גורם לכך שאני מרגיש צורך לקרוא עוד ועוד, כאילו כדי לקרוא תיגר על אלה שלא עושים זאת.

תחשבו איזה מין אדם צריך להיות כדי לכתוב ספר. יש משהו נרקסיסטי להחריד במחשבה: "המממ. אני מעוניין לכתוב עמודים רבים של טקסט, ואני מרגיש שהעולם צריך לקרוא אותם. למעשה, אני חושב שאנשים צריכים לשלם על זה כסף". אני מרדד את זה במידת מה, אין ספק, כי אני יכול להיכנס כאן לכל הנושא של התוכן, ולהתייחס לכך שספרים יכולים להכיל מידע רב ערך שיכול להתייחס לניסיון חיים של אדם, כלי לימוד שונים וכמובן – בידור, אבל אני שם רגע בצד את כל העניין הזה. קודם כל, האמירה הראשונה היא: "הנה טקסט שיצא ממוחי והוא בהחלט ראוי למלוא תשומת הלב שלך עכשיו".

אני מניח שבנקודה הזאת ראוי שאתייחס לכך שאני עצמי כתבתי ספר. למעשה, טכנית, כתבתי שניים (ובכן, אחד יצא בהוצאה פרטית והשני לא יצא לעולם, מה שאומר שלפחות מבחינה מסחרית הטקסטים שיצאו ממוחי לא ראויים למלוא תשומת לבכם עכשיו). אין ספק שיש בי מידה מסוימת של נרקיסיזם – דבר שאולי לא אמור להפתיע אנשים שנכנסים לבלוג שנקרא "אני אדם מעוז. ואלה כל מיני דברים שאני רוצה לומר" – אבל אני רוצה להאמין שמדובר במידה בריאה ומתונה, שכן לא תמצאו אותי מפרסם את הבלוג הזה בשום מקום, ואני גם לא חושב שאי פעם עשיתי את זה. אולי כן? בטוויטר או משהו? לפני שנים? אין לי מושג. לא זוכר, לפחות. אין לי מושג איך יש לי עשרה עוקבים, בתכלס, אבל זו בהחלט מרגישה כמו כמות בריאה של עוקבים, כאילו אני נמצא באיזה מועדון מחתרתי בתל אביב ומלהג איזה מונולוג במרתף אפוף עשן.

בכל מקרה, שימו לב – אתם בתחילת הפסקה החמישית של הפוסט הזה, ואתם ממשיכים לקרוא את מה שכתוב פה. יכול להיות שיש לכם כבר מה להגיב על מה שנכתב כאן עד עכשיו, אבל אתם לא תרוצו קדימה, תתחילו לכתוב את מה שעולה על לבכם, תחזרו אחורה, תמשיכי לקרוא ותוסיפו נקודות לתגובות שלכם על הדרך. אתם תגמעו הכל במכה, כי זה מה שקריאה אמיתית דורשת מכם לעשות. זה כמו להיות חלק מויכוח מבלי להיות מסוגל להגיב לו. זה יכול להיות מרתיח במקרה שברגע הראשון של הויכוח אתם מבינים שיש לכם עסק עם מטומטם אמיתי, אבל מצד שני, אפילו במקרה קיצוני שכזה, יש משהו מגניב בלהמשיך לצלול פנימה ולהקשיב עד הסוף, או, אם לעזוב את האנלוגיה ולחזור לעניינו, לקרוא עד הסוף.

למה, אתם שואלים? כי יש בקריאה משהו שמאפשרת היכרות שלא תיתכן בשום צורה אחרת. תמיד הרגשתי שכתיבה היא סוג האמנות הכי בלתי מתווכת שיש. בסופו של דבר, מדובר במילים, שאפילו אם אלה נערכו על ידי הכותב / עורך חיצוני, אלה עדיין מילים שרק אותו כותב היה יכול לכתוב, ושניתן לזהות אותו באופן מוחלט על פי צורת הכתיבה שלו. יצא לי לקרוא סופרים מכל דת, גזע ומין, מתקופות שונות ומשונות, ויש משהו מדהים בעניין הזה. תחושה שאתה באמת נוגע בספקטרום המוחלט הזה שמגדיר את האנושות – מדהימה ככל שתהיה, מטופשת ככל שתהיה.

ואני מניח שזו אחת הסיבות שאם יש משהו שאני חושב שהכי קרוב מבחינתי לקדושה בעולם הזה – ואני הולך לכתוב משהו שעשוי להיראות כקלישאה, אבל כמו רובן, הוא כנראה נכון – זה ספריות או חנויות ספרים. כאשר אנשים הולכים לבתי קברות, הם יכולים להצטמרר מהמחשבה שהם מוקפים בשאריות של אנשים שחיו בתקופות שונות כל כך ובכולם בסופו של דבר הגיעו למקום הזה, מחשבה שיכולה להתחזק כשנמצאים באחד גדול במיוחד, או בפר לאשז בפריז, שמכיל את קבריהם של אוסקר ויילד, ג'ים מוריסון, פרדריק שופאן ועוד כמה מהגדולים (למרות שדוגרי אני לא חושב שמוריסון כזה גדול, אבל שיהיה). ספריות וחנויות ספרים דומים לכך, רק שהם לא מכילים את השאריות של האנשים – הם מכילים את הנשמות שלהם. ספריות, מהבחינה הזאת, מנצחות את חנויות הספרים – מעבר לפן הפחות ממוסחר של העניין, יש משהו מגניב במחשבה שאתה יכול להשאיל חלק מנשמתו של מישהו לזמן מה, לעלעל בה, ואז להחזיר אותה למקומה כשסיימת, אחרי שהקשבת בעל כורחך למה שהיה לה לומר. זו קדושה אמיתית.

אני, בגדול, משתדל לקרוא דברים באופן אקלקטי ככל האפשר. לפעמים אני קורא דברים שאני יודע שאשנא, דווקא בגלל שאני יודע שאשנא אותם. אני הרי יודע שאם הייתי פוגש את מחבר ספר שכזה והייתי מתחיל לשוחח איתו, הייתי מתעב את הבן אדם – ולרוב זה ככה. לרוב אני בהחלט חושב שאפשר לשער איך אדם מסוים מתנהג במציאות לפי סוג הכתיבה שלו. על ידי זה שאני קורא ספר שלו, אבל, אני לא מתלהט. אני נותן לעצמי לשקוע פנימה, להפנים את מה שיש לו לספר ולקבל את זה. אלה בסך הכל מילים, ולא מדובר בויכוח אמיתי עם דמות חיה ונושמת, אלא דברים שנכתבו באיטיות, בלי חיפזון, כדי שיהיה ניתן להסתכל עליהם ואחר כך, במקרה הגרוע מכל, לגחך ולהגיד: "אני לא מאמין שקראתי את החרא הזה".

אבל דווקא בזה שקראתי את החרא הזה, מעבר לזה שהענקתי ערך השוואתי לדברים איכותיים באמת ביחס לאותו חרא, אספתי עוד נשמה קטנה למאגר שלי. למדתי עוד משהו קטן על העולם, בין אם היה ראוי לדעת אותו או לא – והרי מי יכול להגדיר מה ראוי לדעת על העולם, אלא אם ההסתכלות על העולם היא פרקטית לחלוטין?

ובקטע משונה, ככל שאני קורא יותר, אני מרגיש שהרצון שלי לכתוב הולך ודועך והולך וגובר בו זמנית. מצד אחד, אני מרגיש שגם לי יש דבר מה או שתיים לומר על העולם הזה, אבל מצד שני, המון אנשים, ראויים ממני בהרבה, הרגישו ככה, ואני מוצא את עצמי בוהה בכריכות המהוהות של ספריהם על פינת רחוב כזו או אחר, כאשר הרוח נושבת ומנסה לפתוח את העליון מביניהם, אך ללא הצלחה מרובה. הו, כמה פואטי.

ואסיים באנקדוטה.

לפני זמן מה, הייתי בחוף הים עם ידידה ומישהו שם הלך ומכר ספרים שהוא כתב והוציא בהוצאה עצמית. התרשמתי ואפילו מעט קינאתי בכך שהוא החליט להשקיע בזה את מרצו ולעשות את זה. אחרי ששאלתי אותו מה הניע אותו לעשות את זה, הוא ענה: "תשמע, כמו שרופא מנתח שלא משתמש בידיים שלו כדי להציל אנשים לא מגשים את ייעודו, ככה זה אני והכתיבה שלי". אחרי שהזדעזעתי מהתשובה הנוראית הזאת היה מאוחר מדי מבחינתי לסגת, שכן כבר הבעתי מספיק עניין לפני זה ואמרתי לו שאקנה את הספר שלו, אז עשיתי זאת. קראתי אותו ביום למחרת בשלמותו, ומדובר היה בפיסת הזבל הגרועה ביותר שקראתי בחיי, שהיתה מלאה בלהג פלצני ולא ברור, ואלה היו מהתכונות המוצלחות של הספר, בגדול – ועדיין. אני גאה שקראתי את הספר הזה. למדתי עוד דבר מה שלא הכרתי, ושלא הייתי מכיר בשום אפשרות אחרת. הצצתי לנשמה מוספת. האנושות קיבלה עוד גוון עדין וחדש.

אפילו אם מדובר בגוון של חרא.