כמה מילים על ערך עצמי.

יש לי איזה רעיון לסיפור שבגדול הולך ככה: יש איזה ילד חנון שהוא די לבדו בעולם. ההורים שלו לא מעניקים לו יחס חם ומתעלמים ממנו, הילדים האחרים בבית הספר שלו מציקים ומרביצים לו כל הזמן – הבנתם את הרעיון. הדבר היחיד שנותן לו איזשהו מפלט, זה העניין שלו במדע. הוא קורא המון על ממציאים ועל מדענים, וזה נותן לו השראה להיות אחד בעצמו. יום אחד הוא שומע על איזושהי תחרות ממציאים צעירים מקומית, ומחליט שהוא מנסה לזכות בפרס הראשון שם עם איזה משהו שהוא עבד עליו – לא משהו מסעיר, אבל משהו שהוא השקיע בו זמן רב ושהוא מאוד מתפעל ממנו. הוא מנסה להראות את זה למשפחתו, שדי מתעלמת ממנו וחושבת שהוא מבזבז את זמנו, אבל הוא לא מאבד תקווה.

מגיע יום התחרות, והוא מרגיש שכל החיים שלו נשענים על הרגע בו יציג את ההמצאה שלו מול הקהל. התחרות מתקיימת באולם מרווח עם מקום למשהו כמו אלף אנשים, וכל ילד עולה על הבמה ומציג את ההמצאה שלו – גאדג'טים חמודים ולא פורצי דרך, בגדול, שמזכים אותם במחיאות כפיים צנועות, בעיקר מצד המשפחות שלהם שיושבות בקהל – והנה, כאשר גיבורנו עולה להציג את ההמצאה שלו, אחרי שהוא מסיים, חצי מהקהל קם ופורץ במחיאות כפיים משולהבות, שריקות ותרועות אדירות שגורמות לגיבורנו כמעט לבכות מהתרגשות. הוא מעולם לא הרגיש כל כך גאה בעצמו.

הילד לא זוכה בתחרות, אבל זה לא משנה לו. הוא מעולם לא קיבל כל כך הרבה תשומת לב חיובית, ובעקבות אותו ערב – שיצרב בתודעתו בתור השמח ביותר בחייו – הוא יחליט שעליו להיות מדען, ושיום אחד הוא ישנה את העולם. ובכל זאת – שאלה טורדנית מנקרת את מחשבתו – מי היו אותו כל אותם אנשים שהריעו לו כל כך הרבה באותו הערב? הוא יודע שאף אחד ממשפחתו לא היה שם. הוא לא הצליח לראות אף פרצוף מוכר כאשר ניסה להסתכל מהבמה, כי מושבי האולם לא היו מוארים כלל, ובאופן משונה – קצת לאחר שהוא ירד מהבמה, התברר לו שחצי מהאולם התרוקן במפתיע. זו שאלה מטופשת, אבל היא לא מפסיקה להציק לו, ככל שהזמן מתקדם.

והזמן אכן מתקדם. עשרים וחמש שנים חולפות. הילד הופך לאדם מבוגר, דוקטורנט בתחום הפיזיקה, למעשה, שמצליח, תאמינו או לא, להמציא מכונת זמן. כאשר הוא ניגש לנסות אותה בפעם הראשונה, הוא מחליט לחזור שוב לאותו ערב ולנסות לראות אותו, הפעם מהצד של הקהל, כמעין סגירת מעגל למה שנתן לו את הדחיפה כדי להמשיך בתחום הזה ולהיות מדען.

וכך הוא נכנס לאולם הריק באותו ערב גורלי, סביבו משפחות מעטות שהקדימו להגיע, וממתין לראות מי עוד יתיישב שם מלבדו. כעבור כמה דקות מתיישב לידו מישהו. הוא מסתכל עליו, ונדהם – הוא רואה את עצמו, לבוש באותם הבגדים בדיוק. הכפיל שלו מסתכל עליו ומחייך, ופתאום נופל לו האסימון והוא מבין הכל. הוא מסתכל על האולם ומתחיל להבחין בעשרות כפילים שלו שיושבים במקומות שונים, דבר שהיה עשוי לזכות אותם במבטים משונים אם המשפחות המעטות שהיו שם לא היו מרוכזות בילדים שלהם שהמתינו לתורם לעלות על הבמה ולהציג את ההמצאות שלהם. בכל מקרה, גיבורנו ממתין לרגע בו הילד שהיה פעם יעלה על הבמה ויציג את ההמצאה שלו, ומיד כאשר הוא מסיים, הוא (המבוגר) ושאר כפיליו מוחאים כפיים ושורקים בהתלהבות עצומה, כאשר מבלי ששם לב, הוא מתחיל לדמוע.

כמה רגעים לאחר מכן, הוא יוצא בשקט מהאולם, פונה לסמטה מבודדת, מוציא את מכונת הזמן שלו מכיסו, וחוזר שעה אחורה, קצת לפני תחילת התחרות. הוא נכנס לאולם ומתיישב ליד מישהו שנראה בדיוק כמוהו, שמסתכל עליו בהלם, והוא מחייך אליו, מתכונן לרגע בו יצטרך למחוא כפיים ולדרבן את הילד שהיה פעם להפוך להיות מי שהוא היום. מתכונן לעשות זאת שוב, ושוב, ושוב, ושוב, עד שכל האולם ירעם ממחיאות הכפיים שלו.

זה הסיפור, בגדול. נשים בצד כרגע את העובדה שזה רק רעיון ויש כל מיני דברים שאני צריך לפתח, להוסיף ולעבות כדי שזה אשכרה יהיה סיפור, אבל השורה התחתונה היא שחשבתי על הרעיון הזה כבר לפני שנים, אבל כל כמה זמן הוא חוזר למחשבות שלי מכל מיני סיבות, וכדי להבין אותן, ובכן, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה.

אז למה אני חושב על הרעיון הזה כל כך הרבה? ובכן, קודם כל, הוא פשוט מאוד מוצא חן בעיניי. אני חושב שבדרך כלל כשמשתמשים במסע בזמן בספרות, קולנוע או טלוויזיה, משתמשים בו כמעין גימיק, כאשר בסופו של דבר אין בו ערך בפני עצמו. כאן, לעומת זאת, הנושא הוא לא באמת מסע בזמן (בדיוק כמו שב"בחזרה לעתיד", למשל, זה ממש לא הנושא של הסרט, וזה אחד מהדברים שעושים אותו לסרט כל כך מבריק, אבל לא על זה הפוסט הזה), ומהבחינה הזאת אני מרגיש שעשיתי משהו נכון, וזה מספק אותי. דבר נוסף הוא שיש לי נטייה לכתוב סיפורים מרירים משהו, שגם אם הם נוטים להיות משעשעים, הגיבורים בהם הם אנדרדוגים, ובדרך כלל, או שהם זוכים לסוף מר, או שהם משתנים לרעה באיזשהו אופן, או שהתחושה הכללית בסופם היא שהעולם, ובכן, יכול להיות יותר טוב. דווקא בסיפור הזה, אבל, אני מרגיש שבאופן חריג יצרתי סוף טוב, דבר שלי, לפחות, מרגיש מאוד לא אופייני.

אבל כאן עולה שאלה אחרת – האם זה באמת סוף טוב? אני, כמובן, לא שואל אתכם כי אני יוצא מנקודת הנחה שאף אחד לא קורא את הבלוג הזה (ואם תשימו לב טוב, קוראים לא קיימים, תגלו שאני לא כותב את זה מתוך פסיביות אגרסיביות פולנית שכזאת, אלא שותל פה רמז עבה לנקודה שאני מנסה להגיע אליה), אלא בעיקר שואל את עצמי מה בעצם ניסיתי לומר כאן, עד עכשיו. יש לנו מישהו שהציב לעצמו מטרה מסוימת, וכאשר דירבון מצד קהל אנונימי רב נותן אור ירוק למטרה שלו, שבסופו של דבר אכן גורמת לו להגשים את עצמו, רק שאז הוא מגלה שהיחיד שדירבן אותו והשפיע עליו להמשיך הלאה היה רק הוא ולא אף אחד אחר. אבל האם זה דבר טוב? כנראה שכן, כי גם אם הקהל היה פיקטיבי, אם הוא לא היה שם, הילד לא היה ממציא את מכונת הזמן כי הוא היה מוותר על שאיפותיו, אבל מצד שני, כל האמונה של הילד בעצמו ננטעה רק בזכות העובדה שמישהו אחר הוא זה שמאמין בו. לא הוא.

פה מגיעה הנקודה שאני מסתכל על הפסקה האחרונה ונאנח, כי כתבתי בה הרבה מילים, ולא הצלחתי להגיע למסקנה שמספקת אותי באמת. אני חושב שיש משהו משמח בעובדה שמישהו מצליח להאמין בעצמו – אפילו אם במקרה של הסיפור הזה לא מדובר ב"אמונה עצמית" במובן הקלאסי של הביטוי – כנגד כל הסיכויים, ואולי מה שהופך את זה לדבר שחוזר למוח שלי כל כמה זמן זו העובדה שלי, באופן אישי, קשה לעשות את זה. אני נוטה לוותר לעצמי מאוד מהר, ואני לא רואה סיבה אמיתית שלא לעשות את זה. הגישה הבסיסית שלי ביחס לדברים היא שאני גרוע בהם, ושאם אני מוצלח בהם, אז ככל הנראה שכולם מוצלחים בהם, ולכן אין בכך שום חשיבות. ובמקרים הבודדים בהם מדובר במשהו שאני מוצלח בו ושנדירים האחרים שמוצלחים בו כמוני – כנראה שמדובר בדבר שאין בו ערך, ולכן זה לא באמת נותן שום דבר להיות כה מוצלח בו. למשל, אני מסוגל לקפל את התנוכים של האוזניים שלי לתוך עצמן ולהשאיר אותן דבוקות לפנים האוזן. אני בטוח שאין הרבה אנשים שמסוגלים לעשות את זה.

לכן הנושא של ערך עצמי תמיד נראה לי כל כך חמקמק. אני רואה אנשים שמאמינים בעצמם באופן כל כך טבעי, שזה נראה כאילו לא משנה מה ינסו, הם יצליחו בסוף, או שבמקרה של כישלון, הם פשוט ינקו אותו מהכתפיים שלהם בהברשה קלילה, כאילו היה הוא מעט אבק שהרוח העיפה לעברם. אצלי זה קצת יותר בעייתי. כישלון מרגיש כמו ברירת מחדל, משהו שמיותר להאבק עמו, כי, ובכן, הוא ברירת מחדל.

אני מניח שזאת הסיבה שהסיפור הזה מגניב אותי. הקהל האנונימי הוא קהל נטול פניות, ולכן הילד מקבל את התמיכה שלהם, אבל כשהוא מבין שזה עצמו ושהוא זה שצריך לשחק את תפקיד הקהל, זה כבר לא משנה, כי התמיכה גרמה לו להצליח, ולכן בזה שהוא משחק את המשחק הזה, הוא בסך הכל מחזיר את הטובה בלב שלם. אני אוהב את המעגל הזה. יש בו משהו מנחם בעיניי.

הצרה היא שהחיים לא עובדים ככה. לא עבורי לפחות. כשאני צריך לחפש את הערך העצמי שלי, אני לא יכול לחפש קהל אנונימי, לא את עצמי כילד, לא את עצמי כמבוגר, ולא

אף

אחד

אחר.