כמה מילים על קלוז'ר.

תמיד אהבתי לקרוא ספרים או לראות סרטים. אין בזה משהו מסעיר או יוצא דופן במיוחד – הרי הרבה אנשים אוהבים לעשות את הדברים האלה. אצלי, אבל, לעתים זה גובל באובססיביות מסוימת. אני לא יכול ללכת למקום כזה או אחר מבלי שיהיה לי ספר ביד, ואני נוטה לקרוא הרבה תוך כדי הליכה (לפעמים בלילה, כאשר אני מטה את הספר לכיוון פנס הרחוב הקרוב אליי בניסיון לשנורר ממנו מעט אור), דבר שכבר הפכתי לסוג של אמנות.

קל מאוד לומר שמדובר באקספיזם, וזה כנראה נכון במידה מסוימת – דבר שאינו לא לגמרי מדויק, והעובדה שאני לא פעם קורא ספרים קשים שעוסקים במציאות הקודרת יכולה להעיד על זה – אבל לאחרונה אני מבין שיש כאן משהו אחר, או ליתר דיוק, נדמה לי שאני מבין, כי בכל מה שנוגע לי עצמי, אני יכול רק להעמיד פנים שאני מבין משהו עד הסוף.

לסיפורים יש התחלה, אמצע וסוף. יש קו אחד שעומד במרכזם, והכל בהם מאוד ברור ומובן. ברור שיש כאלה שהם פחות ברורים או מובנים, או אחרים שהם יותר "נסיוניים" במבנה שלהם ואי אפשר להתייחס אליהם לפי מושגים ברורים של התחלה, אמצע וסוף, אבל העובדה היא שגם אותם מתחילים לקרוא בעמוד הראשון ומסיימים אותם באחרון. כל מה שיש בין לבין הוא התכולה שלהם – ולא עוד. גם אם הם לא ברורים לחלוטין, את כל המידע שניתן לחלץ ולפרש מהם ניתן למצוא אך ורק בהם, והכל תחום בהם בצורה מאוד מסודרת.

כשחיפשתי בגוגל את התרגום העברי למילה "Closure", הוא כתב לי: "סגירת מעגל", אבל משהו בזה הרגיש לי לא נכון. פספוס מסוים ממה שזה באמת. הרי מעגל מתחיל ונגמר באותה נקודה, וה"קלוז'רים" שאנחנו מחפשים נמצאים בנקודות שונות מאוד מאלה בהן התחלנו. בדרך כלל גם אנחנו לא מגיעים אליהן. ואולי זה רק אני שלא מסוגל לכך.

כי בסופו של דבר, המושג הזה, "קלוז'ר", מתייחס למערכות יחסים, ברובו, ומערכות יחסים אף פעם לא מהוות מעגל. אם הייתי צריך לאפיין אותן בתור צורה גיאומטרית, הן כנראה היו דומות למשהו כזה:

בחיי שזאת צורה

וכזה דבר קשה לסגור. אתה לרוב לא לגמרי בטוח איפה הצורה הזאת מתחילה, אז ודאי שלא תדע לסגור אותה. הנה עוד מספר קודקודים שקפצו להם משום מקום, מייצרים להם מספר פינות משוננות משום מקום. הנה חלק עגול ורך שמחליק בעדינות כמו מגלשה בגינה ציבורית לילדים. הנה עוד קווים, שנראים לכאורה שהם לא מחוברים בכלל לצורה הזאת, ואתה צריך להתחקות אחריהם כדי להבין מאיפה הם הגיעו ולאן הם הולכים. עלייך לתפוס בחוזקה אחד מהם ולמשוך אותו, ולפתע תגלה חלק חדש מהצורה הזאת שכבר הספקת לשכוח מקיומו. והנה החלק הכי גרוע: הצורה משתנה כל הזמן. עיפרון הרגש ממשיך בכל רגע נתון לצייר לו על משטח הזמן קווים אבסטרקטים שהיו גורמים לפיקאסו למלמל בהשתאות.

כי מערכות יחסים ממשיכות תמיד. גם כשהן לא. שום דבר לא באמת נגמר. גם כשהוא כן. אני עדיין תוהה לעצמי מה עלה בגורלה של מישהי שהייתי מתכתב איתה לפני כמעט עשרים שנה, כשיום אחד פשוט הפסקנו להתכתב, ככה סתם – אפילו שאני יכול לדבר איתה בפייסבוק מתי שאני רק רוצה. הרי זה לא יקרה. האפשרויות הבלתי פוסקות של צורות תקשורת שלי עם אנשים והמחשבות שלי עליהם או שלהם עליי חיות בהרבה מאשר המציאויות שלהן בעולם הזה, והחיים המדומיינים האלה מטילים צל על כל דבר אמיתי. הרי, מה יותר חזק ממני והמחשבות שלי בעיניי עצמי? כל הגישה שלי לעולם הזה מתווכת על ידי מחשבותיי, רגשותיי וכל מה שאני מהווה, לכל כן מאבק בעצמי ובצורות המתנחשלות של כל מערכות היחסים שהיו, יש, יהיו והלא קיימות שאני חווה הוא חסר כל טעם. אני פשוט צריך לתת להם להמשיך לגעוש במוח שלי, עד שישקטו להם.

אני תמיד אחשוב שהייתי יכול להיות טוב ממה שהייתי. שהייתי יכול להתנהג אחרת. שהייתי צריך להתנהג אחרת. שאני מגזים בתגובות שלי. שאני לא מגיב מספיק לדברים. שאם הייתי עושה X אז היה קורה Y ולא Z. תמיד אשפוט את עצמי ואשים את עצמי תחת זכוכית מגדלת ענקית ואחשוב ששגיתי, ושאין לי באמת דרך להתמודד עם אנשים שהם לא אני באופן נכון. אני בקושי מסוגל לעשות זאת עם עצמי.

ולכן, בסופו של דבר, אחרי שהצורות העקומות והמדומיינות של כל ה"מה אם"ים שקיימים במוחי הקטן מפילות אותו לברכיי, אני מוצא את עצמי פותח ספר ומתחיל לקרוא.

כי כל ספר, בין אם הוא מעולה או נוראי, יש את המעלה הפשוטה שאי אפשר לקחת ממנו:

הוא מתחיל, יש לו אמצע, ויש לו סוף.