כמה מילים על דמיונות שווא.

לאחרונה, משתקוותיי המציאותיות גזו להן, זן מוחי חומר בערה חדש: דמיונות שווא. זהו דלק מסוכן, שכן הוא אמנם מפיץ אור רב וחום מספק ביותר, אבל גם מתכלה מהר להפליא, ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי חוזר לקיפאון המציאות. ובכל זאת, קשה לי שלא לאגור עתודות של דמיונות שכאלה, דבר שמונע מבעדי לרעוד מקור חוסר התכלית שמקיף אותי מכל עבר.

כך, למשל, אני הוזה לי שבשבוע הבא, כאשר אהיה בשירות מילואים בצפון השומרון, אזהה מחבל מנסה לדקור חקלאי, אירה בו ואציל חיים, אך לא לפני שאדקר בעצמי במהלך המאבק. בעודי מאושפז ב"הלל יפה" יבואו לראיין אותי וישאלו אותי איך אני מרגיש. "זה לא נעים במיוחד," אענה להם עם חיוך משועשע, "אבל לפחות נדקרתי ברגל ימין ולא שמאל. גם ככה יש לי נקע ברגל הזאת, אז לפחות הרגל הזאת 'אוגרת' את כל התחלואות."

-"מה זאת אומרת נקע?" תענה העיתונאית הג'ינג'ית, ואסביר לה בקצרה שנקעתי את הרגל מעט לפני שירות המילואים, אבל מהיכרותי עם עצמי ידעתי שהיא תחלים יחסית מהר, ולא רציתי לגרום לכך שיצטרכו להביא מישהו מהבית כדי למלא את מקומי. עיניה של העיתונאית יפערו בתדהמה בעודי מספק לה את ההסבר, ובעוד שהגיוני שהיא תשאל, למשל, איזה מין חוסר אחריות זה להימנע מללכת לרופא ולסכן גם את עצמי וגם את חייהם של אזרחים שבטחונם תלוי בחייל צולע ומדדה, היא תשבח את העדר האנוכיות היוצא מן הכלל שלי, ותגיד שאנשים כמוני הם זן נדיר במדינה הזאת. "אה, שטויות," אענה לה עם חיוך מבוייש.

למחרת תתפרסם כתבה קטנה באחד העיתונים הגדולים, ושבועיים לאחר מכן, ריאיון מקיף עמי שיתאר את הסיפור המלא: מי הוא אדם מעוז? מי הוא אותו חייל קטן שבסך הכל ביצע את תפקידו, ולא נתן לנקע ברגלו לעצור אותו מלהגן על המדינה? אני אשמור על טון מבוייש וחצי צנוע, אבל לא באמת, ואגיד משפטים כה שחוקים שתמיד רציתי לומר מבלי להתכוון אליהם כמו: "טוב, נו, הרי כל אחד היה עושה את אותו הדבר". אור מסמא של צדקנות יוקרן מהנפש שלי בצורה כה חזקה לאורך הריאיון, שהעיניים שלי יתכווצו, והמראיינת תניח שזו תגובה לכאב שאני חש ברגל שלי. היא תטעה, כמובן, אבל אני לא אטרח לתקן אותה.

במהלך הריאיון, שכחתי לציין, יזרק גם כבדרך אגב משפט בסגנון: "טוב, אני בטוח שהחוויה הזאת תוכל לשמש אותי בספר הבא שאכתוב." – "רגע, ספר?!", תבוא השאלה, ואני כבר אקח נשימה עמוקה ואתחיל לחשוב מאיפה להתחיל לדבר על הספר שכתבתי ועל כל התוכניות שנלוו אליו, ואראה כיצד לפתע אותו סיפור מלא שאני הוזה במוחי משנה את דמותי מחייל אמיץ ומודל לחוסר אנוכיות לכזה שהוא גם איש רוח, אמן ויוצר. אני מסתכל עוד קצת קדימה ורואה כיצד מירי רגב – כי למה לא – תבוא לבקר אותי בבית החולים ותברך אותי על גבורתי לנוכח האויב, ואני אלחץ את ידה תוך גלגול עיניים, דבר שמצלמות הוידאו לא יפספסו ושיהפוך לשיחת היום בערוצי התקשורת השונים, כאשר חלקם יציגו אותי כגיבור והאחרים כמזלזל בממשלת ישראל ובכבוד שזו בוחרת להעניק לי. כאשר אקבל שיחת טלפון מתוכניות רדיו ביום למחרת וישאלו אותי מה היתה משמעו של אותו גלגול עיניים, כבר תהיה לי תשובה מוכנה מראש –

אבל לפתע, רגע לפני שהתשובה השנונה מגיעה, הדלק מתכלה, ואני מוצא את עצמי בחזרה בביתי, יושב מול המחשב, מעסה באיטיות את הרגל הנקודה שלי ונזכר שאני צריך ללכת להכין מרק כי הבטחתי לעצמי ולאישה שאעשה זאת, וכי בסופו של דבר לא יהיו לי עוד הזדמנויות רבות לאכול אוכל ביתי שכזה לפני שאלך למילואים. אני מפרסם את הפוסט הזה, קם ממקומי, ומרגיש את הקור שוב הולך ופושה בגופי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s