כמה מילים על פחד.

הנה קלישאה: לאחרונה אני חושב הרבה על מותי.

הנה עוד קלישאה: זה מפחיד אותי.

אולי הייתי צריך להזהיר בתחילת הטקסט שהוא הולך להיות עמוס בקלישאות, אבל לנוכח העובדה שהטקסט התחיל בסך הכל לפני שתי שורות, אז – ראו הוזהרתם. הוא גם כנראה הולך להיות עמוס בהרבה מלל מיותר ומחשבות שכנראה היה עליי לערוך לפני פרסום הטקסט הזה, אבל אני לא אוהב לעשות את זה – לא מתוך עצלנות, או ליתר דיוק, גם מתוך עצלנות – בעיקר בגלל שכאן זה המרחב האישי שלי, ואני צריך להרגיש בנוח לכתוב בצורה מסורבלת, אם זו הצורה בה נוח לי לכתוב. ואם הפסקה הזאת מרגישה לכם מסורבלת, זה אומר שהצלחתי.

בקיצור –

אני מניח שהכל התחיל בהתקרחות שלי. בערך מגיל ההתבגרות הייתי לוקח את הכדורים האלה שמונעים נשירת שיער, אחרי שרופאת עור רמזה לי שכדאי לי. אחרי שעשיתי זאת קצת יותר מעשור, אמרתי לעצמי שאולי עליי להרפות ולקבל את רוע הגזרה, ובערך שנה-שנתיים לאחר מכן, רוב השיער שלי נעלם כמעט לחלוטין. אני מניח שמה שעשה את האפקט של זה לכל כך נורא מבחינתי זה העובדה שיש לי בייבי פייס, ואני נראה צעיר יחסית לגילי, מה שנתן לי מעין אשליית דוריאן גריי מטופשת שכזאת*. היעלמות השיער שלי גרמה לשני דברים רעים לקרות בו זמנית:

1. היא ביגרה (או אולי יהיה נכון יותר לומר – הזקינה) את המראה שלי משמעותית.
2. היא היתה העדות הראשונה והקונקרטית מבחינתי למשהו, חלק ממני, שאבד ולא יהיה יותר. לנצח.

טוב, ברור שהנקודה השנייה דרמטית מדי ולא מדויקת. גם שיני החלב שלי אבדו ולא יהיו לנצח. ועדיין, העובדה שבכל פעם שאני מסתכל במראה אני רואה עדות ניכרת ובולטת לחלוטין לחידלון ההולך וקרב שלי – לא קמט קטן וחדש שהתווסף מתחת לעיניי, לא בהרת זקנה עדינה וכמעט לא נראית, ולא ולא! העדר השיער על חלק ניכר מהראש שלי – יש בה משהו שמקשה על עצמי להביט, לא שכל כך נהניתי מהתענוג המפוקפק הזה מלכתחילה.

אבל יש דברים נוספים. כל מיני נקודות חן חדשות שמתחילות להופיע שפעם לא הדאיגו אותי, ועכשיו אולי כן. כאבים קטנים, זניחים אולי, אבל שתמיד היו מחוץ למודעות שלי. מאמץ גדול יותר להיזכר בדבר מה – כמעט לא מורגש, אבל הוא שם. לאט לאט, העובדה שהגעתי לקצה העליון של פרבולת הצמיחה שלי ושמכאן הולכת להגיע נפילה שתהפוך להיות תלולה יותר ויותר, מכה בי שורשים.

וכך הפחד הזה מתחיל לבצבץ לו. פחד שמוסיף ומתעורר עם כל כאב קטן ולא מוכר שמגיח לו מאיזשהו מקום, כל רמז לחלודה שמתחילה להצטבר על המערכות הגופניות שלי. כבר הגעתי לגיל בו אני יודע שכשאלך לרופא ואספר לו על בעיה כזו או אחרת, הוא יברך אותי עם חיוך ציני ויגיד לי: "ככה זה. זה אתה מעכשיו", תוך משיכה אדישה בכתפיו.

וכשאני הולך לישון, אני מנסה לדמיין את המוות, אבל אני לא מצליח, כי אי אפשר באמת לדמיין כלום. זה ההיפך מדמיון. האירוניה היא שדווקא כשאני מצליח לישון, אני מצליח "לדמיין" את המוות – בזמן החסר הזה שאני מכיר בקיומו רק אחרי שאני מתעורר מבלי לדעת מה קרה במהלך הכמה שעות האחרונות. והאירוניה הזאת מתחזקת עוד יותר לנוכח העובדה שהניסיון שלי לדמיין את המוות רק מעכב את היכולת שלי להצליח להירדם.

ובאותו זמן בו אני שוכב ומדמיין את המוות, אני מדמיין ים שחור בלילה אפל. ההבדל בין הגלים לבין האופק כלל לא ניכר – הכל שחור לחלוטין, אבל אני יודע שהוא קיים. ואני ממשיך עוד ועוד קדימה, והים השקט ממשיך וממשיך ונישא עד אינסוף. אין סערה. בקושי אוושות יש. הים חלק לחלוטין. ואין ספינות. אין דגים. יש רק אותי, שממשיך ומחפש משהו שם. יבשה, שינוי, משהו. אבל אין.

ובסופו של דבר אני מתעורר, שוכח בכלל את הנקודה בה השחור שדמיינתי הופך להעדר שקרה בפועל, בזמן שישנתי, ומתחיל יום חדש שרק מקרב אותי לכלום האמיתי הזה, שאני יודע שיגיע מתישהו באיזשהו שלב. ברגעים יותר חדים של מודעות אני תוהה לעצמי ממה אני הכי מפחד כאן, בעצם – האם זה מהעדר המודעות המוחלט הזה, באמת? מהעובדה שיום אחד פשוט אפסיק להתקיים לנצח? אולי זה מהכאב שאולי אחוש בזמן שזה יקרה? אולי זה מכך שכל רגע שעובר הורג בי עוד יכולת מסוימת למשהו נוסף – גורם לכך שמעכשיו אלך קצת יותר לאט, אולי טיפה אצלע קצת, אולי אחשוב קצת יותר לאט, אהיה טיפ-טיפה יותר מנוון, לא מספיק כדי שאשים לב לזה, אלא רק במרחק של כמה חודשים קדימה, נניח?

אין לי תשובה, כמובן, וגם אם היתה לי, היא לא היתה משנה. הפחד החזק מכולם לא יקבל פרס על היותו המצמית מכל אלה. ובגדול, אני לא יכול לעשות דבר מעבר ללתת להם להישאר במקומם במידת האפשר, לצאת לרגע קט לכאן באמצעות המילים האלה, לשתק אותי מעט, ואז לתת לי לחזור לענייניי, עד הפעם הבאה שאשכב במיטה ואצא להפליג בים האפל והשטוח, בלי ספינה, בלי מפרשים,

בלי כלום, בעצם.

*אני תוהה אם העובדה ששמתי לינק לויקי שמסביר את דוריאן גריי זה דבר מתנשא מצדי או שאולי יש בי סוג של אפולוגטיות מוגזמת על כך שאני מרגיש שאני משתמש במושגים שיש סיכוי שאנשים לא מכירים, אבל אני צריך "להנגיש" את הטקסט שלי לקהל שאולי לא יודע על מה אני מדבר. מי שמכיר אותי מספיק טוב – ולנוכח העובדה שהבלוג הזה עלום למדי, כנראה שמדובר בחלק לא קטן מקוראיו – יודע ששתי התשובות נכונות.