כמה מילים על דילמת האסיר.

אם אתם מצפים לפוסט מסעיר שעוסק בתורת המשחקים, תתכוננו להתאכזב. גם פוסט שעוסק בקורונה, ובאופן ספציפי, בסגר שכולא אותנו בבתים שלנו בתקופה משונה זו, לא תקבלו כעת. לא. אם כבר אני כותב פוסט פעם בשנה, מוטב שאנצל אותו כדי להתייחס לעניין איזוטרי ונטול פואנטה, שאם כבר מתייחס למשהו, הוא מתייחס לעולם הדיגיטלי והמשונה שאנו חיים בו היום. לא בלתי סביר שגם זה יאכזב אתכם, אגב.

אתמול דיברתי עם אשתי על נושא שעולה בשיחות שלנו מדי פעם, והוא העובדה שהעולם הדיגיטלי שאנו חיים בו כיום מאלץ אותנו להיות זמינים יותר. זה יכול להיות מייל מהעבודה או אפילו הודעה בקבוצת חברים בוואצאפ – מצופה ממך להתייחס, כי אתה הרי זמין. זו לא שאלה בכלל. פעם אנשים היו יכולים ללכת לעבודה ליום שלם מבלי אפילו לדבר בטלפון עם אף אחד, וזה היה בסדר מהסיבה הפשוטה שלא היו אמצעים טכנולוגיים כדי להשיג אותם. כיום? בהצלחה עם זה.

לי, אגב, אין יותר מדי בעיה עם זה. בסופו של דבר, הזמינות הזאת היא מחיר קטן ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים עבורה. כן, זה נכון שיותר קשה להתנתק מהעולם כשאנחנו מסתובבים עם קשר תמידי עם העולם בכיס של המכנסיים שלנו (טוב, נו, על מי אני מנסה לעבוד? מישהו לובש בבית שלו בגד כזה או אחר עם כיסים בתקופה של סגר?!), אבל אני מאמין שכל אחד יכול ליצור את חוקי הפרטיות של עצמו לפי התנאים שנוחים לו. אני לא חייב לענות על מייל עבודה באותו הרגע שאני מקבל אותו, על אחת כמה וכמה אם אם מדובר בסופי שבוע או בשעות המאוחרות של הלילה, אני לא חייב להחזיר טלפון למישהו שחיפש אותי אם במקרה לא שמעתי את הצלצול, ובמקרה שאני מוצא את עצמי בקבוצת וואצאפ עלומה שמוקדשת לחפירות מטופשות ופורוורדים חסרי טעם, בהחלט שאני לא חייב להישאר בה…

…חוץ מבמקרים מאוד חריגים, מה שמביא אותי לענייננו!

אני עובד בחברה לא גדולה במיוחד. בין 50 ל-70 איש, בערך. איכשהו, במרוצת השנים, מצאתי את עצמי בעשרות קבוצות וואצאפ שונות עם אנשים שונים מהחברה הזאת. חלק שולי מאותן קבוצות עסקו בעניינים מקצועיים, אבל רובן המכריע – לא. קבוצת ארגון חדרי בריחה, קבוצת ארגון סנוקר, קבוצת כושר (הליכה מעלה ומטה במדרגות בניין המשרד, למקרה שתהיתם), קבוצת יום הולדת לאחת העובדים, קבוצת ארגון קיר טיפוס (שלא התקיים בסוף, אבל אין ספק שכשאני מסתכל כרגע בטלפון שלי, זה יוצר רושם בלתי מבוטל שאני עובד / עבדתי בחברת אנשים פעילים להפליא!) – אלה הקבוצות שאני עוד מסוגל למצוא להן מטרה קוהרנטית כזו או אחרת. יש שלל קבוצות אחרות שאני מסתכל על השמות שלהם מהצד ואין לי מושג מה לעזאזל היתה המטרה שלהם. תאשימו את הזיכרון הרופף שלי, אבל בחיי שאין לי מושג מה היתה מטרת קבוצת הוואצאפ שנקראה "טוסטר". כמובן שרוב הקבוצות האלה כבר מיצו את המטרה שלהן, והן התרוקנו מאדם, וכל מה שנשאר מהן הוא מצבות ריקות. קצת כמו ללכת לפאב ולראות כוסות ריקות של בירה עם מעט קצף בפנים (רק שאני מניח שיכול להיכנס לאותן קבוצות ולקרוא את ההיסטוריה שלהן, לא שהן יהיו יותר מדי מסעירות. יש להניח שקבוצת ה"טוסטר" המיסטית עסקה בארגון לוגיסטי קניית טוסטר כמתנה למישהו, אבל אני בהחלט לא הולך לבדוק את זה ולהרוס את הקסם הלא נודע שיצרתי לעצמי מבלי להתכוון).

אבל לגמרי סטיתי מהנושא.

אחת הקבוצות הבודדות ששרדה במקום העבודה שלי היא קבוצת חפירות, בה היו כמה עשרות מהעובדים של החברה. מטרת הקבוצה הזאת היתה בעיקר לשתף בדיחות דלוחות יותר ופחות – אני מניח שאתם מכירים את הסוג שאני מדבר עליו. דמיינו תמונה אקראית של בדיחה בינונית מינוס מ"סטטוסים מצייצים" שמלווה בהרבה תגובות של סמיילים רבים שבוכים מרוב צחוק ו"חחחחחחחחלחחחחחחח"ים למיניהם (ה"ל" באמצע בדרך כלל נמצאת שם בדיוק באותה נקודה) ותבינו את הרעיון, למקרה שהיה איזשהו ספק למה אני מתכוון. עדיין לא הבנתם? כולי קנאה.

בכל אופן, מאחר שאני מתעב בכל מאודי ונפשי קבוצות מהסוג הזה, אחרי זמן מה בקבוצה הזאת, עזבתי אותה, אבל לא עבר הרבה זמן והחזירו אותי אליה – דבר שבהתחלה נבע מהעובדה שהכל זאת, אני "אחד מהחבר'ה" ואני צריך להיות שם, אבל די מהר הפך לסוג של דאחקה. בכל פעם הייתי מנסה לצאת משם והיו מחזירים אותי. כמובן שבמידה מרובה היתה זו אשמתי – הרי הייתי יכול ללכת אל מנהל הקבוצה (שהיה בצוות שלי והיינו באחלה יחסים) ולהגיד לו שאני לא מוכן שיחזיר אותי יותר ושיפסיק להחזיר אותי לשם – אבל מעבר לזה שמדי פעם אנשים היו כותבים דברים אשכרה חשובים ומעניינים בקבוצה הזאת (הכמות הרבה של האנשים בקבוצה הזאת תרמה לכך שאיכשהו מידע רלוונטי יעבור בה מפעם לפעם), זה לא כל כך הפריע לי להיות שם. זה היה מטריד לעתים, אבל עשיתי את מה שכנראה רוב האנשים עושים במצבים כאלה – שמתי את הקבוצה על מיוט והמשכתי בחיי.

אבל בשלב מסוים סדרה של צירופי מקרים משונים שינתה הכל.

קודם כל, אחד מהעובדים בחברה חטף חיידק טורף בכליות (נדמה לי? איפשהו בבטן, זה בטוח), וקצת לאחר מכן שבץ מוחי, מה שהשבית אותו לחלוטין, גרם לכך שהוא יצטרך לעבור שיקום ממושך ופגע בתפקוד המנטלי שלו במידה ניכרת. זה עוד לא קשור. אני אגיע לזה.

בהמשך, הגיעה תקופה מסוימת בחברה בה התחילו לגעור באנשים על כך שהם לא עובדים באופן מספיק יעיל ושהם מתעסקים יותר מדי בשטויות. תאמינו או לא, אבל גם אותה קבוצת וואצאפ חופרת הועלתה כמקור לבעייתיות האמורה, וביקשו במפורש מאנשים להפסיק לבזבז בה זמן. בחיי. זה גרם לכך שלאט לאט התקשורת בקבוצה החלה להעשות יותר ויותר דלילה, כפי שקורה לרוב בקבוצות וואצאפ שמאבדות את הטעם שלהן, כאשר ברור לכולם שהשלב הבא הוא לעזוב את הקבוצה. כאן, אבל, היה עניין חריג, והוא העובדה שחלק מהאנשים בקבוצה היו עובדי עבר שכבר עזבו את החברה, ובקבוצה הזאת היתה התקשורת היחידה שלהם עם ה"חבר'ה הישנים" בצורה גורפת. אני מניח שאם מוסיפים את זה לעניין האינרציה, שאנשים בדרך כלל לא ממהרים לעזוב קבוצות וואצאפ, אלא פשוט נותנים להן להירקב זמן מה בטלפון שלהם אם בכלל הם עוזבים אותן, נבין את הסיבה לכך שהקבוצה המשיכה להתקיים, פה ושם מטפטפת איזו בדיחה דלוחה, פעם ביומיים שלושה, אבל לרוב דוממת.

זמן מה עבר, ומנהל קבוצת הוואצאפ האגדית התפוטר מהחברה (סיפור מעניין בפני עצמו, אבל קצרה היריעה, כמו שאומרים), דבר שהביא לירידה עוד יותר משמעותית בכמות ההומור הדלוח שהתפרסם בקבוצה הזאת, מאחר שעד אז הוא היה הספק העיקרי של הבדיחות הגרועות ש"פורוורדו" לקבוצה. התקשורת בקבוצה כמעט פסקה לחלוטין, ונראה היה שאפשר כבר להכריז עליה כמתה.

לפחות, ככה חשבתי.

זוכרים את ההוא עם השבץ שסיפרתי עליו קודם? ובכן, הוא ראה את עצמו כקשור מאוד לעובדים האחרים בחברה, ומאוד היה חשוב לו לנסות לשמור איתם על קשר, דבר שיצר מצבים מאוד מביכים בהם הוא היה כותב הודעות בסגנון: "שלום חברים אני מאוד אשמר אם תבקרו אותי תודה", ומתוך עשרות אנשים, אולי שני אנשים היו מגיבים לו תגובות אוהדות ונעימות (עד שאחרי מספר הודעות כאלה, גם אלה נפסקו והוחלפו בשתיקה מעיקה).

בקיצור, יום אחד, אותו מסכן התקין איזו אפליקציה של מילוי ציורי שחור לבן בצבעים על הטאבלט / טלפון שלו והתחיל להשתמש בה, ומאז הוא צובע ציורים שונים באפליקציה שלו ומשתף אותם עם הקבוצה.

וזהו. זאת הפונקציה של קבוצת הוואצאפ הזאת כיום. מישהו מוכה שבץ עם תפקוד מנטאלי נמוך שולח ציורים שהוא צבע לקבוצה של כמה עשרות אנשים, שלרוב, שותקים – כאשר אם מישהו עונה לו (ומפרגן לו על הציורים בצורה מאוד מחממת לב, יאמר לזכותו), זה בדרך כלל אותו מנהל קבוצה שכבר מזמן לא עובד בחברה הזאת.

מה שמעניין אותי בסיטואציה הזאת – ברמה הפסיכולוגית בשקל / אנתרופולוגית, לפחות – היא התחושה המשונה שאיבדתי את הלגיטימיות לעזוב את הקבוצה כרגע. זהו. אני תקוע שם לדיראון עולם. אני מקריח. אני מזדקן. אני נאלץ להסתכל על ציורים משונים ואקראיים שחד משמעית אין לי שום עניין לראות בטלפון שלי פה ושם. עוד דבר שהפך לחלק קבוע מהחיים שלי שאין לי מה לעשות לגביו.

כאילו, בסדר. אני יודע שאני מגזים. אני הרי יכול לעשות השתלות שיער – אבל לא, אני לא יכול לעזוב את הקבוצה הזאת. אני יכול לחשוב על זה, אבל תמיד אדע שאם אהיה הראשון שעזב את הקבוצה אחרי שהתחילה ההספמה המאסיבית של התמונות המצוירות, אני אהיה השמוק חסר הרגישות שעזב ראשון.

ואולי זה בסדר להיות השמוק הרגישות שעזב ראשון? הרי למי באמת איכפת ממישהו שעוזב קבוצת וואצאפ? העולם מתעניין בדברים דרמטיים ורציניים בהרבה מזה, על אחת כמה וכמה בתקופה הזאת – וזה עוד מבלי לדבר על זה שעם המזל שלי, למרות שיש לי מתחת לעשרה עוקבים לבלוג הזה (תאמינו לי, ספרתי), ואין לי כוונות רבות לפרסם אותו (בטח שלא עכשיו) ויש להניח שמתוך אותם עשרה עוקבים, חמישה אולי יקראו אותו, איכשהו, הפוסט הזה יגיע לעיניים של כל עשרות האנשים שנמצאים איתי בקבוצה, וכולם יחשבו לעצמם: "ג'יזס, איזה שמוק חסר רגישות" – מחשבה שעוד יותר מעצבנת אותי, למעשה, כי יש לי הרגשה שרוב האנשים שנמצאים בקבוצה הזאת חושבים, במידה כזו או אחרת, את אותן מחשבות שאני חושב עליה בדיוק (רק כנראה שהרבה פחות מכפי שזה עובר לי בראש, אני מתאר לעצמי). וחשוב לציין שאני כותב את זה בגלל שכבר קרה לי משהו כזה בעבר, אבל על זה בפעם אחרת, למטיבי הלכת שביניכם.

בכל אופן, אם אני חוזר לתחילת הפוסט, לנקודה בה התייחסתי ל"קוד הלא כתוב" שיש לעניין הזמינות בעידן הדיגיטלי, אז כאן מתווסף משהו חדש. אלמנט מסוים של שטח הפקר של מצבים חברתיים, נקרא לזה. קצת כמו ללכת לשבעה של מישהו עם קבוצה של חברים, ולא לרצות להיות הראשון שאומר: "טוב, אני צריך לזוז" מתוך רצון שלא להיתפס כאדם חסר רגישות (אח, אני היחיד חושב מחשבות כאלה, נכון?), רק שכאן, מדובר בחותמת שנשארת לדיראון עולם. זה קצת כמו שיימינג עצמי ויזום. אם אעזוב את הקבוצה כעת – אותה קבוצה שהתגלגלה במרוצת הזמן מקבוצת דאחקות בלתי מזיקה לקבוצת תמיכה באדם עם נכות מנטאלית, וזמן מה אחרי שזאת הפכה להיות הפונקציונליות היחידה של הקבוצה, הודעת העזיבה הראשונה תהיה: "Adam Maoz has left this group", יהיה זה אות קלון שיעיד בדיוק עד כמה חסר רגישות אני, אות שיישאר כחותמת עד בעולמנו הדיגיטלי, אפילו שבשורה התחתונה, אף אחד לא רוצה להיות שם. אף אחד לא רוצה לראות את הציורים האלה. כולם מרגישים לא נעים לראות אותם, אבל בכל זאת, כמה עשרות אנשים נמצאים שם, שמים את הקבוצה הזאת על mute, וכנראה נכנסים אליה פעם בכמה זמן, נותנים הצצה חטופה כדי להעיף את הנוטיפיקציות מהאפליקציה שלהם וממשיכים הלאה.

ובכל זאת, אני לא יכול שלא להסתכל על הזיקית / פרפר / המה-זה-לעזאזל-הדבר-הצבעוני-והלא-ברור-הזה-שאני-מסתכל-עליו-ברגעים-אלה-ממש-בטלפון-שלי ולחשוב על זה שאני צריך לעזוב את הקבוצה הזאת. אני מסתכל על הציור הזה עוד רגע ועל השתיקה המהדהדת שהתלוותה לו, וממשיך לחשוב על זה.

זאת, רבותיי, דילמת האסיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s