כמה מילים על חפצים.

זה תמיד קשה לכתוב משהו אחרי תקופה ארוכה בה לא כתבת דבר. עברה כמעט שנה מאז כתבתי את הפוסט האחרון הזה, וכשאני קורא מחדש את הכתוב בו, אני חושב לעצמי שזה מעניין שגם הפעם אני רוצה לכתוב על זיכרון, למרות שכל כך הרבה זמן עבר מאז. אולי זה קשור. כנראה שזה לא.

אתם מכירים את זה שאתם מגיעים למקום שלא הייתם בו זמן רב, ויש לו איזושהי משמעות נוסטלגית מבחינתכם? הבית שגדלתם בו בתור ילדים? הרחוב שהייתם הולכים בו תמיד לבית הספר, או לגן? תמיד מגיע הרגע הבלתי נמנע בו מתגלה שמשהו השתנה. בית מסוים נהרס, והוקם אחר במקומו. שתלו שדרת עצים, או שהרסו את כל המדרכה ושמו פסלים של סוסים מגוחכים על המדרכה החדשה שבנו שם (בחיי שאני לא ממציא את הדוגמה האחרונה). לא תמיד השינוי כה דרמטי, אבל לרוב משהו משתנה. זה בלתי נמנע, בסופו של דבר. החיים מורכבים מהרס והתחדשות בלתי פוסקים, לטוב ולרע.

אבל אולי מוטב שאזנח את מה שנראה כמו משפטים שגנבתי מלאו דזה, ואגיע לנקודה. הנקודה היא ששינויים כאלה תמיד מרגישים – כמובן, אני יכול לדבר רק בשם עצמי מהבחינה הזאת – כמעין פגיעה בזיכרונות שלנו. מקומות שהיו שייכים לילדות שלנו והמשכנו מהם הלאה נשארים קפואים בזמן במוחנו, כל אחד מהם מגלם בתוכו אירוע סמלי וחשוב שקרה בו; המקום בו עשינו את מדורת ל"ג בעומר הראשונה שלנו עם החבר'ה, הפעם הראשונה שהברזנו מבית ספר, הנשיקה הראשונה. קלישאות שנראות כאילו לקחתי אותן מסרט ישראלי סוג ג' משנות ה-70, אבל אתם מבינים את הרעיון שאני מנסה לחתור אליו.

לכן, התחושה שהזיכרונות האלה נפגעים – בעצם, אקצין זאת ואכתוב "נבגדים" – על ידי המציאות, יכולה הרבה פעמים להכאיב לנו עד מאוד, כי היא מזכירה לנו כמה הזיכרונות האלה ארעיים וניתנים לטשטוש בקלות רבה. אנחנו יכולים להגיע למקום מסוים בו התנשקנו עם מישהי מתחת לעץ אקליפטוס גדול, ולפתע עץ האיקליפטוס אינו שם יותר, כאילו העץ עצמו מעיד על היות האירוע, ואם אנו היחידים שאמונים על הזיכרון שלנו, והמציאות אינה משתפת עמו פעולה, איך באמת אפשר לסמוך עליו?

עם מקומות, כל הנושא של זיכרון הינו בעייתי במידה מסוימת, כי ברוב המקרים הוא אינו בשליטתנו. אם אנו מגיעים לאיזה פארק ציבורי בו היינו מבלים חלק ניכר משנות ילדותנו ומגלים שהרסו אותו ופתחו שם סניף של "מקדיוויד" (למרות שאני מודה שהסיכוי שדבר שכזה יקרה הוא פחות מבלתי סביר), אין לנו יכולת לעשות דבר בקשר לזה. אנו יכולים להפגין התמרמרות מסוימת ולסנן מבעד שפתותינו: "אח, מה קרה לימים ההם? אתה זוכר את הפארק ההוא, שהיינו רצים על המגלשות מהכיוון ההפוך ומרגישים מגניבים בגלל שאף אחד לא היה עושה את זה חוץ מאיתנו?", אבל זה הכל. המציאות לא נוטה לסייע לנו ביכולת לשחזר את זיכרונותינו ולהשאיר אותם חיים במוחות שלנו. למעשה, המוחות שלנו עצמם לא בדיוק נוטים לעזור לנו בקשר לזה. הרבה פעמים זה מרגיש שהם עושים לנו טובה אם הם מספקים לנו את התשובה לשאלה: "לעזאזל, השארתי את הגז דלוק?".

זו, אם לקשר את זה רגע אל הפוסט הקודם בצורה חזקה יותר, אחת מהסיבות שאנשים חשים צורך לצלם מקומות שונים כאשר הם מטיילים, אפילו אם אלה מקומות תיירותיים שצולמו כבר מיליוני פעמים. מגדל אייפל כנראה כבר צולם מכל זווית אפשרית, אך נדיר יהיה למצוא אדם שייסע לשם בלי להצטלם עם המגדל ברקע, כאשר הוא עומד מלפנים עם חיוך מטופש מתנוסס על פניו. החיוך לכשעצמו אינו מהווה תנאי מחייב, אבל ברור שהכוונה היא לכך שכל אדם חש מעין צורך לתעד את הרגע שהוא היה שם, כדי שכעבור זמן רב הוא יוכל להגיד: "הנה! הייתי שם! והנה מגדל אייפל, מאחוריי!". אפילו אם המגדל עצמו ייעלם ויוחלף באנדרטה בצורת תיש ענקי, הרגע ההוא במקום ההוא עם אותו אדם יישארו נצורים לנצח, כזיכרון וכעובדה מוגמרת, באותה התמונה.

מה שמעניין מאוד בכל הסיפור הזה (אותי, לפחות, ואני מקווה שגם אתכם, אחרת כנראה שתתעייפו בקרוב ותעדיפו לחזור ולרפרש את הפייסבוק שלכם, או משהו בסגנון), הוא שדבר פיזי ומוחשי, תמונה (למרות שכיום רוב התמונות שלנו נמצאות במדיה דיגיטלית, למרות שאף הן, בסופו של דבר, מתקיימות בתוך דברים פיזיים ומוחשיים – מחשבים, סמארטפונים וכו'), מהווה הרבה יותר ממה שהיא בפועל. היא מקושרת באופן ישיר לזיכרונות שלנו, וכאשר נצפה בה, היא ככל הנראה תעורר בנו זיכרונות אסוציאטיביים, ואלה יהיו עשויים לעורר אצלנו רגשות כאלה או אחרים. עצב, שמחה, לעתים שניהם בו זמנית.

יש משהו מאוד מיוחד בערך הרגשי של חפצים, בעיניי. זה משונה לחשוב על זה שאנו יכולים להיקשר לדברים רק בזכות הזיכרונות שהם מכילים בתוכם עבורנו, דבר שמקנה להם ערך בל יתואר. זה בעיקר משונה כשחושבים על כך שיכול להיות דבר מה שלכשעצמו הוא חסר ערך חומרי לחלוטין, כמו כרית נוי או שרשרת זולה, אבל אובדן אותו הדבר יכול להיות נורא ואיום עבור בעליו, שכן הוא יכול "להכיל" בתוכו זיכרונות מסוימים, בדיוק כמו תמונה או מקום, כפי שהתייחסתי לאלה בתחילת הפוסט.

תחשבו על זה רגע: נניח שאתם חוזרים הביתה ממקום כזה או אחר, וכאשר אתם מגיעים, אתם מגלים שהוא עולה בלהבות בגלל ששכחתם לכבות את הגז (כי המוח שלכם לא ענה לכם כראוי על השאלה מלפני ארבע פסקאות). יש לכם אפשרות להיכנס לרגע קט ולהציל דבר אחד, ודבר אחד בלבד. מה תצילו?

אני מנחש שרובכם הייתם עונים: "את המחשב", מהסיבה הפשוטה שהוא מכיל את הכמות הגדולה ביותר של "זיכרונות" שיש לכם צורך בהם. כמובן שכאן הכוונה יכולה להיות גם לענייני עבודה ודברים שהסיבה להצלתם היא פחות נוסטלגית ויותר פרקטית, אבל אני עדיין בוחר לנחש שאם הייתם צריכים לבחור בין הצלת דבר מה בעל ערך כספי לא קטן – טלוויזיה HD בגודל 46 אינץ', נניח – לבין הצלת דבר מה שהוא לא כל כך יקר, אבל יש לו ערך "זכרוני" רב מבחינתכם, ואין לו תחליף, כמו אלבום תמונות מילדותכם שמעולם לא סרקתם ואין לכם את התשלילים שלו, כנראה הייתם בוחרים בדבר השני – ולא בגלל שסחיבת טלוויזיה ענקית במורד המדרגות בזמן שלהבות אש מלחכות לכם את הגב זה קצת יותר מסוכן (למרות שזה נימוק לגיטימי לחלוטין).

השורה התחתונה כאן, בעיניי, היא שאין דבר בעל ערך גדול יותר מהזיכרונות שלנו, שכן הם אינם ברי החלפה, מה שהופך את הערך שלהם לעצום בעינינו, ובעינינו בלבד. אני כנראה לא מחדש לכם יותר מדי עם המשפט הזה, אבל יצא לי להרהר רבות במהלך התקופה האחרונה לגביו, ובעיקר באשר לשאלה – מה הוא באמת הערך של זיכרונות? מה הייתי מוכן להקריב עבורם?

שאלה משונה, אמנם, ואכן יצא לי לחשוב עליה בהקשר די משונה. לפני כמה חודשים – בספטמבר, ליתר דיוק, נסעתי לסין, לכמעט חודש ימים. מעבר לכך שיש לי הרבה מה לומר על הנסיעה הזאת, ואת זה עליי לכתוב בפוסט אחר ביום מן הימים, סיפור אחד קופץ למוחי מעל לשאר הסיפורים. לכן, אעצור לרגע מתהיותיי, ואספר לכם סיפור קצר, כאתחנתא. תהנו.

הסיפור על הדובי

ראיתם את הסרט "אמלי"? אם לא, אני ממליץ לכם בחום לראותו. יש שם קטע אחד שקפץ לי לראש, בו גיבורת הסרט גונבת גמד גינה מהחצר של אביה, ושולחת אותו לטיול מסביב לעולם, כאשר הוא "שולח" לאביה גלויות בו הוא מצולם על רקע אתרים מפורסמים שונים ממסעו. אתם מוזמנים לראות את הקטע הזה כאן, אגב: http://youtu.be/8LuUM4z9l0M.

החלטתי לעשות דבר דומה. לקחתי דובי קטן שהיה לי מאז שהייתי ילד לנסיעה, והחלטתי שאני מצלם אותו על רקע אתרים מפורסמים שונים בסין, בשביל השעשוע של העניין. חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות דרך הרבה יותר טובה לתעד אותם, מאשר לעמוד מלפנים עם חיוך מטופש נסוך על פניי (אם כי כמו תייר טוב, בחלק מהמקומות לא יכולתי למנוע מעצמי לעשות גם את זה).

היה נחמד, כל העסק הזה. הדובי, שהיה ברשותי בערך מאז שאני זוכר את עצמי, די שיתף פעולה עם כל העסק, ובכל מקום בו הוצאתי אותו וצילמתי אותו, היה ניתן לראות כל מיני סינים מבולבלים נועצים בי מבטים משועשעים ותוהים לעצמם מה האידיוט הזה, רוצה לומר, אני, חושב לעצמו.

בסופו של דבר, הגענו לבייגי'נג, ומשם נסענו לחומה הסינית – לחלק ממנה, לפחות, שפתוח לתיירים, ונקרא מיוטניו. כאשר הגענו לשם, היה זה יום סגרירי ונעים שכזה, וערפל עצום כיסה את ההר עליו עומדת החומה. כאשר מסתכלים על האיזור במבט אווירי, מדובר במרבד עצים ירוק ועצום שכמעט בולע את החומה, שנראית כקו אפור ומתפתל, בתוכו.

(אני מניח שהייתי יכול לצרף לכאן תמונה שתתאר זאת בצורה הרבה יותר פשוטה, אבל התיאור הציורי שכתבתי כאן מאוד מוצא חן בעיניי).

אחרי הליכה של כחצי שעה במדרגות מתפתלות ותלולות, הגענו למגדל שמירה (כאלה הזדקרו להם כל כ-50 מטרים, להערכתי), והחלטתי שזו תהיה נקודה מתאימה לצלם את אותו דובי, שכאן, אני כבר יכול לציין, היה דובי חום וקטן יחסית, שבמקור ענד סרט אדום על צווארו, אך אני התרתי אותו וכרכתי אותו סביב מצחו, וקראתי לו "רמבו דובי" בהתאם.

זה נראה לי נכון באותו הזמן.

בכל אופן, העמדתי אותו על חלון מגדל השמירה, והתכוננתי לצלם אותו על רקע החומה שהתפתלה מתחתיו למרחקים, כאשר משב רוח עז העיף אותו מטה. בת זוגי רצה אליי במהירות כאשר היא שמעה אותי זועק בקול, ורגע קל לאחר מכן, רצנו שנינו אל צד החומה והשקפנו למטה. ושם, חמישה מטרים מתחתינו, יכולנו לראות אותו שרוע על גבו, לצד החומה.

בנקודה הזאת כדאי שאציין שהחומה עצמה היתה משומרת ומשופצת למדי, אך כל מה שהיה סביבה, התוהו ובוהו של העצים הירוקים שהקיפו אותה, צמח באופן פראי לחלוטין. ידענו שיש נקודות בהן היה ניתן לרדת מהחומה ולחצות אותה לצד השני (במילים אחרות, נקודות עם שערים, נו), אבל הקרובה ביותר נמצאה במרחק של כ-100 מטר מאיתנו, ובניגוד לחומה בה היו מדרגות והיתה מרוצפת כהלכה, לא היה לי מושג על כמה מצוקים אצטרך לטפס כדי להצליח להגיע לאותה נקודה לאחר שארד מהחומה, ואם בכלל אוכל להגיע לשם בלי מצ'טה, לנוכח סבך הצמחייה המטורף שחיכה לי מבחוץ.

אני נעמדתי בצד, מנסה להפנים את הטעות הנוראית שעשיתי. חשבתי לעצמי על כך שאותו דובי שהיווה חלק כה בלתי נפרד מהילדות שלי נמצא שם, למרגלות החומה הסינית, במרחק של בסך הכל  חמישה מטרים ממני, ועליי להגיע אליו, אבל איך אני יכול לעשות את זה?

בנקודה הזאת בת הזוג קראה לי. היא הראתה לי חלק מסוים מהחומה בו היתה מעין בליטה, והייתי יכול לטפס ממנו מטה בצורה שתביא אותי ממש אל הדובי, כך שאוכל להציל אותו בקלות רבה. "את בטוחה?", אמרתי לה, "מה אם אחליק משם? אני עוד אוכל לשבור את המפרקת". וגם אם לא, חשבתי לעצמי, מה הסיכוי שאוכל להצליח לחזור בחזרה למעלה? לא בדיוק היו אנשים שהיו יכולים לעזור לי במשימה הזאת. היחידים שהיו שם היו תיירים, שלא נראה לי הגיוני לבקש מהם סיוע במשימה שכזאת, שמעבר שלהיותה מסוכנת, היתה עשויה להיראות לכל אדם שאינו אני מטופשת להחריד.

אבל חשבתי על זה. בחיי שחשבתי ברצינות על טיפוס מטה מגובה חמישה מטרים תוך שימוש בזיזים חלקלקים כדי לרדת מהחומה הסינית, כדי לרדת להציל דובי שבילה עמי חלק ניכר מהילדות שלי, כאשר ברגע שהייתי מגיע אליו, לא היה לי מושג כיצד אצליח להגיע בחזרה אל החומה.

בינתיים התקרבה משפחה סינית קטנה לכיווננו. אמא ושני ילדים קטנים, אני זוכר. הגדול שבהם לא היה יכול להיות מבוגר מגיל 10. הם הסתובבו עם מקלות הליכה, וכאשר הם הסתכלו מהחומה, הבחינו בדובי וראו אותי עם הבעה עגומה להחריד על פניי, הם לא יכלו שלא להבין מה קרה (טוב, עזרה העובדה שפגשנו בדרכנו שתי צרפתיות ממוצא סיני שכנראה הסבירו להם מה קרה).

בשלב הזה התרתי את שרוכי הנעליים שלי, לקחתי את מקלות ההליכה שלהם (ברשותם, כמובן), ענף ענקי וארוך שנשבר מאחד העצים שמצאתי לצד החומה (בצד הלא נכון, כמובן) ומטריה, וקשרתי את כל אלה יחד כדי ליצור מנוף ענקי, שהסתיים במטריה הפתוחה. נסו לדמיין גרסה עלובה ומאולתרת של אחד המתקנים האלה שיש לרוב באולמות משחקי וידאו – אתם יודעים, המתקנים האלה בהם יש מנוף שמנסים להרים בעזרתו בובה כזו או אחרת, אבל הוא אף פעם לא מצליח לעשות זאת ותמיד שומט אותו ברגע האחרון? זה היה אפילו יותר גרוע.

הבעיה היתה שבגלל שהמתקן כלל ענף, שני מקלות הליכה ומטריה פתוחה שהיו קשורים זה לזה על ידי שרוכים – וכל העסק היה באורך של יותר מחמישה מטרים – היא מאוד קשה להחזיק אותו בצורה יציבה, שלא לדבר על לשלוט בו. מעבר לזה, היתה רוח, שאמנם לא היתה כל כך חזקה, אבל היא בהחלט לא סייעה ליכולת שלי לשלוט על המתקן הזה כראוי, אבל בחיי שניסיתי.

בשלב הזה, קבוצות שונות של תיירים התגודדו לצידנו לפרקים וניסו להבין מה לעזאזל קורה שם. מישהו שאל אותי מה נפל שם, בהתעניינות דואגת, ועל כך בת זוגי טרחה לענות מהר שנפל שם דובי. כאשר ראיתי שהוא זוקף את גבותיו לנוכח העובדה שגבר בן 28 משקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לנסות להציל את הדובי שלו, עניתי לו במהירות שהוא שייך לאח הקטן שלי שסובל מתסמונת דאון, ולא היה יכול לנסוע לשם בעצמו.

כמובן שזה היה שקר גס.

"אוי", ענה התייר בעצב, ואני המשכתי בשלי.

הצלחתי לגעת בדובי, ואפילו לסובב אותו קלות, אבל לא הצלחתי להשחיל את המטריה תחת גופו כך שאצליח להרים אותו. המשקל של המתקן היה כבד בין כה וכה, והמשימה הזאת, גם אם היתה אפשרית, היתה מעבר לגבולות יכולותיי.

לאחר שנכנעתי וזרקתי את המנוף המאולתר לצד, לאכזבת התיירים שהתגודדו סביבנו, בת הזוג הציעה שוב שאנסה לטפס מטה להציל אותו. שתקתי. בחיי שלא היה לי מושג מה לענות. עדיין אין לי.

אני זוכר את הרגע ההוא טוב מאוד. הרגע בו חשבתי לעצמי – הנה דבר שמייצג בעיניי חלק עצום מזיכרונות הילדות שלי. האם אני מוכן להסתכן בפגיעה עצמית כדי להציל חלק מהזיכרונות שלי? האם זה באמת שווה את זה? אם לא, מה אני כן מוכן לעשות עבור הזיכרונות שלי? האם הזיכרונות שלי שווים הצלה, בצורה כזאת? האם אין בניסיון ההצלה של הזיכרונות ערך גדול יותר מהזיכרונות עצמם?

אני יודע שחלק מהשאלות האלה נראות מטופשות להחריד למתבונן מהצד. זה בסך הכל דובי, אתם עשויים לחשוב לעצמכם, ואתם צודקים, אם זה אכן מה שאתם חושבים, וזה אכן מה שחשבתי לעצמי גם באותו הרגע, בו ניסיתי להחניק את העצב הרב ואת מה שאותו עצם דומם קטן, חום ומרופד ששכב למרגלות החומה הסינית ייצג עבורי, אבל לא יכולתי. ידעתי מה הוא מייצג עבורי, ואיך הייתי יכול להתנתק מאותו ייצוג בקלות כזאת? מה אני, אם אני מסוגל להתנתק מהזיכרונות שלי ואם הייצוגים שלהם בכזאת קלות?

נחזור לסיפור.

בשלב הבא ירדנו מהחומה, וניגשנו למשרד התיירות של החומה, או מה שזה לא היה, שהיה ממוקם לצידה. בעזרת הצרפתיות-הסיניות שפגשנו, ניסינו להסביר להם ש"חפץ חשוב" שלנו נפל מהחומה, ושאנו מנסים להציל אותו, ורצינו לדעת אם יש אפשרות לעשות זאת בעזרתם בצורה כזו או אחרת. היה מגדל מסוים עם מצלמות אבטחה שהיה ממוקם מחוץ לחומה, יחסית קרוב למקום נפילתו של הדובי, כך שתיארנו לעצמנו שאם מישהו הצליח להגיע לשם לצורך התקנת המצלמות, ודאי אפשר לעשות זאת שוב.

שלחו אותנו אל איש אבטחה סיני בגיל שהיה יכול להיות ארבעים או חמישים וחמש. הסינים די בעייתיים כשזה מגיע לזיהוי הגיל שלהם. הוא עמד מולנו, אני ושלוש בחורות צעירות וחמודות למראה. איש כבד גוף ומבט רציני על פניו, שמשום מה אני זוכר אותו עם סיגריה משורבבת מזווית הפה שלו, אפילו אם אני לא בטוח אם באמת היתה לו סיגריה שם או לא.

אחת הצרפתיות-הסיניות הסבירה לו מה קרה, ואמנם אני לא מבין גדול בסינית (זאת אומרת, בכלל לא, כמובן), אבל כאשר הוא שאל דבר מה ושתי הצרפתיות-סיניות (ובעקבותיהן גם בת הזוג) הצביעו עליי, לא היה לי ספק באשר למה ששאל. אין כמו להיות עם שלוש בחורות, וכאשר איש אבטחה סיני מגודל שואל: "למי שייך הדובי?", מסתבר שדווקא הגבר הצעיר עם הזיפים הוא הבעלים. הרי זה מתבקש, לא?

הסתבר שאין דרך להגיע לשם, מעבר לדרך המקורית: לצאת מאחד השערים של החומה, ולעשות דרך חתחתים כדי לנסות להגיע אל הדובי מבעד לצמחיה הסבורה והמצוקים התלולים. בנקודה הזאת החלטנו לוותר, מאחר וידענו שנפספס את האוטובוס האחרון לבייג'ינג אם נחליט לעשות זאת. הודינו לאיש האבטחה (שכנראה מאז צוחק עליי תוך משחק מה-ג'ונג אקראי עם חבריו מדי פעם עד היום), ועזבנו את המקום.

את הנסיעה חזרה לבייג'ינג העברתי בתחושת אבל עזה. בכיתי והכל. זה היה מאוד סקסי. הרגשתי שחלק מהילדות שלי מת. כאילו ויתרתי עליו, בעצם זה שלא ניסיתי מספיק להציל אותו. אני יודע שזה נשמע מטופש; אני הרי זוכר דברים רבים מהילדות שלי גם בלי שיהיה לי את המסמן הספציפי הזה עבור זיכרונות מהם, אבל משום מה הרגשתי שעדיין עשיתי איזשהו ויתור שלא היה עליי לעשות. שלא נלחמתי מספיק עבור הזיכרונות שלי.

עכשיו, כשאני תוהה לעצמי מדוע בעצם אני כותב את הפוסט הזה בצורה בה אני כותב אותו, אני מבין שכל החלק הראשון בה לנסות לתת רציונליזציה לדבר שאני לא בטוח שניתן לעשות לו. ישנו סיכוי של ממש שאני סתם אדם משונה וקשור לחפצים כמו ילד קטן. זה בסדר, אני מניח.

לסיפור הזה יש סוף הזוי, אבל זה רק הולם, לנוכח תוכנו ההזוי עד כה. זמן רב לאחר שחזרתי מסין, החלטתי שאמצא תחליף לדובי הזה – תחליף מדויק, זאת אומרת. אמרתי לעצמי שודאי צריכים להיות דובים נוספים כאלה שניתן לקנות, ואם אמצא אחד שיראה בדיוק כמו הקודם, אז הוא יוכל להוות תחליף ראוי עבורי.

החיפושים לכשעצמם היו משעשעים, שכן בזכותם גיליתי, למשל, שקיים אדם שעבודתו היא לתמחר דובים לפי הזמן בו יוצרו, החברה שייצרה אותם והפגמים שיש בהם. גיליתי גם שקיים מגזין חודשי שמתייחס לדובים – שלא יהיה ספק, אני מדבר על דובי צעצוע בלבד. Teddy bears – אה, וקיים מנוע חיפוש באינטרנט שמיועד אך ורק לחיפוש דובים שכאלה. בחיי.

בסופו של דבר, איכשהו הצלחתי למצוא את הדובי הזה. זה לקח זמן רב, אבל הסתבר שמישהי בקנטאקי מכרה את אותו דובי באיביי בדיוק בזמן שחיפשתי, ושזה דובי שייצרו רק בשנות ה-80, מסתבר. אז קניתי אותו, כמובן.

כאשר הדובי סוף סוף הגיע לארץ, פתחתי את אריזת הקרטון בה הוא הגיע, וגיליתי שהדובי המדובר הוא למעשה גרסה גדולת מימדים של הדובי המקורי שהיה לי. גרסה גדולה פי אחד וחצי ממנו, למעשה, אבל חוץ מזה – אותו הדבר.

ועכשיו, כשהוא נמצא פה לידי, אני תוהה לעצמי – האם הוא באמת יכול להחליף כמסמן זיכרונות את הדובי המקורי? האם אני מסוגל להסתכל על הדובי הזה, שלמעשה זהה לחלוטין לדובי המקורי מעבר לכך שהוא גדול יותר, ולחשוב על הזיכרונות שהדובי המקורי היה מעורר אצלי? התשובה היא לא, לדאבוני, אם כי אני תוהה לעצמי אם ה-"לא" הזה נובע מעצם הגודל השונה בין שתי הבובות, שמדגיש את השוני של הדובי הזה מהמקורי, או שמא מעצם זה שאני פשוט יודע שזה לא אותו אחד, ושהדובי המקורי שרוע כעת למרגלות החומה הסינית, אם הוא לא נאכל עדיין על ידי סנאים, או משהו כזה.

אבל זה מעבר לזה, לדעתי. העובדה היא שבסופו של דבר, בכל פעם שאני מסתכל על הדובי החדש (רמבו דובי 2.0, אם תהיתם), הזיכרונות שצפים במוחי באופן חי במיוחד הם דווקא הזיכרונות על "מותו" של הדובי המקורי, על אותם רגעים בחומה הסינית; רגעי הנפילה, ניסיון ההצלה שלו בעזרת המנוף המקגיווירי המאולתר, העמידה מול איש האבטחה הגברתן, אותה נסיעה עצובה ושקטה באוטובוס חזרה לבייג'ינג. אין מה לעשות. אני מניח שיש גבול לדרכים בהם אני מסוגל לרמות את המוח שלי, ובסופו של דבר, הוא יודע בדיוק לאילו זיכרונות הוא צריך לקשר חפצים כאלה או אחרים, ולאילו לא, ובכל מקרה הוא לא מותיר לי ברירה גדולה מדי בקשר לנושא הזה.

מלבד זאת – אולי התוצאה של כל הסיפור הזה היתה חיובית, כשמסתכלים עליו בצורה כללית יותר. אולי איבדתי משהו שסימל עבורי את הילדות שלי בצורה חזקה מאוד, אבל כתוצאה מכך זה הרווחתי זיכרונות אחרים, משונים וחזקים יותר. אפשר להתווכח על אילו מהזיכרונות הללו שמחים יותר, טובים יותר או "יותר ראויים" להיזכר, אבל זה לא רלוונטי בכל מקרה, כי ההחלפה כבר בוצעה בין אם רציתי בכך או לא, וחוץ מזה, העובדה היא שאני מניח שיש שלל אנשים שיכולים לומר כיום שהם היו על החומה הסינית ושהיא ממש יפה והכל, אבל אני כנראה היחיד שיכול לומר שהוא היה על החומה הסינית, וניסה להציל ממנה בובה של דובי באמצעות מנוף מאולתר.

עכשיו זה סיפור לספר לנכדים, לא?

יש מטרייה וענף בהמשך התמונה הזאת. והכל קשור עם שרוכים וחולצה ארוכה.