כמה מילים על זיכרון.

לפני זמן מה התחלתי לקחת אלבומים משפחתיים שונים, לסרוק אותם ולשפץ אותם, כך שיהיה ניתן להסתכל עליהם על המחשב הרבה אחרי שהצבעים שלהם ידהו לחלוטין והם ייעלמו מהעולם. יש משהו מדהים בלראות תמונות בצבעי ספיה או צבעים רגילים, אך דהויים משהו, בסגנון שנות ה-70, לפתע מקבלים חדות ונראים חדשים. הייתי רגיל במשך זמן רב להתאים זכרונות מצולמים לתקופה בה הם צולמו. הטכנולוגיה תמיד סייעה לי לסווג תמונות וסרטים לפי שנים. תמונות בשחור לבן, למשל, הרבה יותר נפוצות עד שנות ה-60 או ה-70. תמונות בצבע באיכות ירודה היו יותר נפוצות עד אמצע שנות ה-80, בערך – לפחות לפי רוב התמונות בהן יצא לי להתקל – ומשנות ה-2000 עברנו בכלל לצילומים דיגיטליים לחלוטין, כמעט בלי לפתח יותר.

מה שהיה הזוי בעיניי, זה שאם הייתי רגיל להסתכל על תמונה צבעונית משנות ה-70 ולדעת שהיא כזאת בזכות האיכות הדהוייה שלה, שכאילו "מסמנת" אותה ככזאת וכולאת אותה באותה מסגרת שנים, ברגע ששיפצתי את אותה תמונה והפכתי את הצבעים שלה לחדשים, היא כאילו פתאום פרצה למשהו שהיה יכול להתקיים בהווה, ויש בזה משהו הזוי לחלוטין, מבחינתי. זה אולי נשמע לא ברור כרגע. כבר אסביר את עצמי, ואז זה יהיה מטופש לחלוטין, אמנם, אבל ברור לגמרי. העניין הוא שברגע שאני רואה, למשל, תמונה של אמא שלי בתור ילדה, האיכות הגרועה והצבעים הדהויים של התמונה מזכירים שמדובר בזמן עבר, וזה משהו שקרה מזמן. ברגע שהתמונה נראית "חדשה", העבר נראה כמשהו שיכול היה להיות בהווה, והוא פורץ מבחינתי מעין גבול נפשי שכזה. כאילו העבר והווה מתכנסים לנקודה אחת. שאני מניח שזה משהו שבמידה מסוימת שקול לקלישאה הזאת שבשלב מסוים כל אדם מגלה שההורים שלו קיימו יחסי מין כדי שהוא יגיע לעולם, ואז הוא מעווה את פניו וחושב לעצמו: "איכס, רגע, מה, באמת? אוי". באותה מידה, אני מסתכל על תמונות של אמא שלי בתור ילדה, כשאני עצמי הרבה יותר מבוגר ממנה כיום, וחושב לעצמי – וואו, היו כל כך הרבה רגעי "הווה" כאלה שהוקפאו ויש לנו יכולת להסתכל עליהם, וככל שהטכנולוגיה יכולה לשמר אותם יותר בקלות, כך  יהיה פחות ופחות הבדל מבחינת איך שההווה נראה לנו לאיך שהעבר נראה לנו, ויש בזה משהו שמרגיש לי לא נכון, או מוזר, לפחות, מבחינה מסוימת.

אני לא יודע. אני עדיין מרגיש שאני לא לגמרי מצליח להסביר את עצמי כמו שצריך, אבל תחשבו על זה רגע: זה לא נוח שסרטי קולנוע, למשל, עד שנות ה-50 בערך, היו בשחור לבן? זה עוזר לסמן אותם כשייכים לתקופה מסוימת. זה כאילו "מגדיר" אותם יותר טוב כ-"שייכים לזמן עבר". גם לאחר מכן, הסרטים עד שנות ה-70 היו בעלי לוק מסויים, וגם בשנות ה-80, וגם בשנות ה-90 – והיום עברנו לצילום דיגיטלי ול-HD ותלת מימד. מה יהיה הלאה? אני לא יודע. חלק ממני מקווה שיהיה עוד שינוי טכנולוגי מהותי בתחום הזה – פחות כדי שסרטים יראו לנו כמגניבים יותר, ויותר כדי שזה ייסמן לנו את העבר שוב, ויתחום אותו כנפרד מההווה.

העניין הוא שיש משהו קצת… איך אני אקרא לזה? לא בריא, בעיניי, בזה שההווה יראה בדיוק כמו העבר מבחינתי. כשהייתי קטן, ההורים שלי הראו לי תמונות שלהם כילדים, והתגובה המיידית שלי היתה לבכות. היה קשה לי להתמודד עם זה שההורים שלי היו כמוני פעם, מה שאומר שגם אני אהיה כך בעתיד, ויש משהו שמזעזע אותי בתזכורת התמידית הזאת של הזקנה. יש משהו בתמונות שנותן לי תזכורת בלתי פוסקת לכמה שזמן זה דבר מזעזע, וכמה המוות הוא דבר בלתי נמנע. מצד שני, המון דברים גורמים לי לחשוב על זה. חוץ מזה, אני בן אדם שבכה בסצינה בה ג'אדג' דום נמס בחומצה ההיא ומתחיל לצעוק: "I'm melting! I'm melting!" בסרט "מי הפליל את רוג'ר רביט?", אז אני לא יודע אם אני דוגמא טובה בכל מה שקשור לבכי. חוץ מזה, אני מרגיש שאני כותב דברים דומים לאלה שרולנד בארת' התייחס אליהם בספרו "Camera Lucida", ומאחר והוא עשה את זה בצורה הרבה יותר טובה ממני, לכו תקראו את זה.

בכל אופן, תהליך העבודה שעשיתי הוביל אותי למקומות מוזרים אחרים. בשלב מסוים, למשל, סרקתי תמונה מסוימת של אמא שלי בצעירותה, בה לא היה לה פה, מסיבה מסוימת. כנראה החלק הזה בתמונה דהה, או שמי שצילם אותה בדיוק זז במהירות – זה יכול להיות משלל סיבות – אבל עדיין. נוצר מצב בו הפה של אמי נעדר מהתמונה, וזה היה משונה לחלוטין להסתכל עליה. הסתכלתי קצת על התמונה הזאת, חשבתי קצת ובסופו של דבר פניתי לתמונה אחרת בה ראו את אמי מחייכת אל המצלמה, העתקתי את החיוך שלה משם והדבקתי אותו לתמונה הראשונה. אחרי עבודה מסוימת לא היה ניתן לראות שביצעתי איזושהי עבודה על התמונה המקורית.  לאחר מכן הוספתי להסתכל עליה. עשיתי משהו אסתטי יותר, זה נכון, אבל האם זה מה שהייתי אמור לעשות? אולי הייתי אמור להשאיר את אמי נטולת פה בתמונה הזאת? האם בכך שתיקנתי את התמונה הזאת, עיוותתי את ההיסטוריה והפכתי את אמא שלי, באותה תמונה, למישהי מעוותת? ליציר כלאיים של אמי עם פה של אמי מתקופה אחרת בהיסטוריה?

כשאני חושב על זה, מאוד קל לעבור מהמחשבות שהצגתי עכשיו לשאלות בנושא ייצוג השואה, וממש אין לי כוח לדבר על זה. אתם יודעים, דברים בסגנון של "האם זה נכון להציג דברים בצורה 'אמנותית' או אסתטית יותר על חשבון האותנטיות שלהם?". יש ויכוח מפורסם בין קלוד לנצמן וז'אן לוק גודאר בקשר לזה, אבל לא אלאה אתכם בקשר לזה. זה גם כנראה לא כזה מפורסם אם לא למדתם קולנוע או שואה באקדמיה, אני מניח. לא משנה.

בסופו של דבר השארתי את הפה הערוך בתמונה. ברור לי שעוד שבוע לא אזכור בכלל ששמתי אותו שם, וכך אהיה שותף נוסף בעיוות ההיסטוריה, אפילו אם מדובר בהיסטוריה האישית שלי בלבד. עדיין. אני חושב שאולי עדיף, במקרים מסוימים, לזכור היסטוריה שונה מעט מזו שהיתה בפועל. כשאני חושב על התקופה בה למדתי בחטיבה הביניים, למשל, הזיכרונות שלי מהתקופה הזאת טובים, אפילו שאני יודע שאם אפשפש מספיק, כנראה אמצא מספיק עדויות שיוכיחו לי שבעת שחוויתי את התקופה הזאת, היא היתה די מחורבנת. למען האמת, אני לא אופתע אם אמצא איזו פיסת נייר מקומטת עליה יהיה כתוב משהו בסגנון: "אח, עוד חמש עשרה שנים בטח אחשוב על התקופה הזאת ואגיד לעצמי: 'הו, יש לי זכרונות טובים מהתקופה הזאת', אבל אני כותב את דף הנייר הזה כדי שאדם המבוגר יראה אותו וידע: לא! זאת תקופה מחורבנת! אין לך על מה להתרפק! תשכח מזה!", אבל המוח שלנו חזק מאיתנו, לעתים, והופך את הזיכרונות שלנו לאיזשהו בליל של אירועים, אותם הוא מנסה להבליט ולהפוך למרגשים יותר כדי שהם יישארו חיים אצלנו; אם הם רעים, הם הופכים ללא נעימים קלות, ואם הם טובים, הם הופכים לנפלאים. מה גם שמאחר וככל שהחיים מתקדמים, כך אנו נהיים אחראים ליותר דברים ומאבדים יותר חופש, וכך, למעשה, נוצרת אותה אשלייה נהדרת שהיתה לנו ילדות נפלאה – בעיקר כי היה לנו חופש לעשות את מה שרצינו, רק שלא ידענו מה זה אומר.

אבל זה גם בולשיט. זיכרון הוא דבר מתעתע בהגדרתו. אני לא הראשון שאומר את זה וגם לא האחרון שאגיד את זה, אבל במידה רבה זה כל מה שיש לנו. זה הנכס האמיתי היחיד שאני יכול לומר שאני לוקח איתי לכל מקום ושהוא רק שלי, מה שהופך אותו לקצת מצחיק. זה כאילו אני מסתובב עם תיק מסוים שאני מכניס אליו קלמנטינה, ומאוחר יותר, כשאני מפשפש בתוכו בידי, אני מוצא תפוז. "הממ", אני חושב לעצמי, "שמתי כאן תפוז?". אני מסתכל עליו למשך כמה רגעים, מתחיל לקלף את התפוז וחושב על כך שאני אוהב תפוזים הרבה יותר מקלמנטינות. אולי בגלל זה הקלמנטינה הפכה לתפוז מלכתחילה? ואם כן, אז האם זה באמת משנה?

זה משנה, האמת. זה כן משנה. בסופו של דבר, הזיכרונות מגדירים את מי שאנחנו, כך שאם נגדיר את עצמנו דרך זכרונות פיקטיביים, כנראה שדבר מה בכל ההווייה שלנו יהיה מזויף לחלוטין. מצד שני, אם ניתן לזכרונות שלנו לגרור אותנו, נישאר תקועים בעבר כל הזמן.

נדמה לי שמה שאני אומר זה שאנחנו צריכים להוציא מהתיק את הקלמנטינה, כפי שזו היתה שם, אך כשאנחנו אוכלים אותה, להרגיש שיש לה טעם של תפוז. לזכור את העובדות, אך לנסות לצבוע אותן בצורה מושכת ונעימה יותר, או מרגשת יותר, כדי לתת לעצמנו להיות מונעים מהן בעוצמה חזקה יותר.

אוקיי. זה הדימוי הכי מטופש שחשבתי עליו בחיים. גם המסקנה הזאת לא בדיוק בעלת היגיון.

לא משנה. הנה ציור של חייל צרפתי.frenchsoldier

4 מחשבות על “כמה מילים על זיכרון.

  1. וואו. לא נהניתי מקריאת פוסט מזה הרבה זמן כמו שנהניתי מזה.

    בהתחלה כשהתחלת לדבר על תמונות וצבעים, חשבתי גם מיד על כל סרטי השואה שצבעו בצבעים, וגרמו להם להיראות פחות מרוחקים מעכשיו (הכוונה לסרטים שהנאצים צילמו.. או נמצאו בארכיונים על מלה"ע השנייה).

    והמחשבה על "התיקון" שעשית בהדבקה מעבר קרוב לעבר רחוק, את הפה של אמך, גם די הימם אותי. על השינויים הקוסמטיים שאנחנו עושים. קצת כמו לעשות החלקת קמטים או מתיחת פנים. למחוק את קמטי הזמן והבלייה של העור.

    מגניב שאתה מודע לכל הדברים הקטנים האלה, ומצביע עליהם. זה ממש הגדרה של גאונות. (אדם שמצביע על דברים שלא יכולת לראות קודם). בקיצור אתה אומר דברים ממש חדשניים עבורי, מבחינת המקום האישי שלקחת אותם אליהם, וזה מגניב. כן, גם הקלמנטינה. למרות שמה אם אני שולפת מהתיק תפוז, אולי אני דווקא צריכה להזכר מה זה היה לפני שהפכתי אותו לתפוז? וגם, אם אוציא קלמנטינה וארצה שאהיה לה טעם שלתפוז, בפעם הבאה היא כבר תהיה תפוז… כי עצם המניפולציה על הזיכרון משנה אותו.
    אני זוכרת משהו קטן משיעורי פסיכולוגיה קוגניטיבית על זיכרון, שכל התעסקות בזכרון משנה אותו. כל היזכרות נוספת באירוע שהיה מטלטלת ומשנה אותו קצת. הדרך היחידה לשמור על הזכרונות היא לא להזכר בהן, באופן פרדוקסלי משהו. לכן אני לפעמים מפחדת להזכר בדברים.
    זה קצת מקביל לפרוייקט שלך עם אלבומי התמונות של המשפחה. ברגע שפתחת אותם והתחלת לסרוק ולגעת בהם עם פוטושופ – הם כבר לא היו יותר מה שהם היו פעם.

    תמשיך לכתוב.
    ותפסיק להגיד "לא משנה" כל כך הרבה פעמים. זה כן משנה, הכל משנה. הכלמשנהכל.

  2. תודה על המחמאות. אין ספק שכל התעסקות עם זיכרון משנה אותו קצת. אני לגמרי זוכר איזה סיפור שקרה לי בחטיבת הביניים שלי, שכשקיבלתי את התעודה שלי בסוף כיתה ט', לא היו מוכנים לתת לי לעזוב, כי היה אצלי איזה ספר מהספרייה – "יש ילדים זיגזג" (מצחיק, נדמה לי שסיפרתי לך את זה כבר) – הייתי משוכנע שהוא לא היה אצלי, וכמעט בכיתי כשאמרתי להם שאני תמיד מחזיר ספרים לספרייה ושלא יכול להיות שלא עשיתי את זה! בסופו של דבר הם השתכנעו שמדובר בטעות ברישום שלהם או משהו כזה ונתנו לי ללכת. כשבסופו של דבר הגעתי הביתה, גיליתי שאמא שלי מצאה מתחת לאיזה ארון בחדר שלי את הספר הזה, מעלה אבק. הקטע הוא שבאמת הייתי משוכנע שהחזרתי אותו! ממש זכרתי את עצמי הולך לשם ומחזיר את הספר.

    יותר מאוחר חשבתי על זה שהדרך הכי טובה לגרום לבן אדם לשקר היא לגרום לו להאמין בשקר של עצמו, אבל נדמה לי שג'ורג' אורוול חשב על זה הרבה לפניי – והוא בטח לא היחיד.

    בכל אופן, שמח שנהנית. באמת!

  3. "פולמן מספר כי הסוכן שלו הצביע שם על אשה בת 65-70 ושאל אותו אם הוא מזהה אותה. משהשיב בשלילה, הסביר לו הסוכן כי זוהי שחקנית אמריקאית לשעבר, שבשיא תהילתה היתה מפורסמת להפליא, נערצת, פנטסיה קולנועית של ממש. ואילו כיום, כעבור עשרות שנים, היא עוסקת ברכישת זכויות של סרטים, ואף אחד אפילו לא מזהה אותה. "הבנתי שבזכות הסרטים שלה, שממשיכים לרוץ ולהיות מוקרנים, היא נשארת צעירה לנצח. אבל למעשה, האשה שעומדת מאחורי הסרטים האלה כבר בעולם אחר לגמרי, ואפילו בפסטיבל קאן כבר לא מזהים אותה עם הדמות הקולנועית האלוהית שהיתה פעם", אומר פולמן. "לא היה לי מושג איך לחבר את זה לסרט שלי, אבל כבר היתה לי בראש התמונה הזאת, של אשה מבוגרת שצריכה להתמודד עם התמונה של עצמה".

    מתוך ריאיון עם ארי פולמן, לקראת הקרנת בכורה של סרטו "כנס העתידנים" בפסטיבל קאן, "הארץ", גלריה שישי, 10.5.2013

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s